סיכום – פרגמטיקה (2009)
הקדמה של פול ואחרים 1
דהונט 1
Location, mobility and the body as resources in selecting a route. 4
Communicating a ‘time-out’ in parent–child conflict, Paul McIlvenny 6
A Home Away from Home - Paul McIlvenny 8
Participation, affect, and trajectory in family directive/response sequences MARJORIE GOODWIN 9
Kendon, Adam 10
Emanuel A. Schegloff: The Routine as Achievement, 11
הקדמה של פול ואחרים
יש סקירת ספרות עדכנית על התפתוחיות מוקדמות קצת על חקר מקום ומרחב בהקשר שפה ושיח (למשל גופמן), והמון פריטים עדכניים יותר.
בסיכום חלק זה הוא כותבים (1789)
As a result of this minor ‘spatial turn’ in some quarters of discourse studies and pragmatics, ‘place’ has come to be been seen as a site or network of mediated activities, where language, people, artifacts and technologies are entangled together.
ההגדרה של מקום פה היא מעניינת.
ואז סוקר בקצקרה mobility. סקירה אך מנקודת מבט של אתנומתודולוגיה ואינטראקציה – ועל כך שאין הרבה עבודה על זה. אבל אין מאמרים אתנוגראפיים כמו של ואניני.
על מובילי הוא שואל 1880:
…what kind of a semiotic or interactional resource is mobility? Is ‘mobility’ itself a resource, or does mobility provide a continuing set of contingent resources (perspectival semiotic fields) in the environment?
ואז על מרחב – הנה משהו נחמד על ההבנייה החברתית של מרחב
In one very basic sense, space is of course ‘already there’ before the participants enter the scene. However, as a social phenomenon – and it is as such that it can be manifestly relevant for participants to an interaction – it has to be locally accomplished. And just as turns and sequences are reflexively configured (formed) in and for particular moments of interaction (see Goodwin, 1979), members’ space is fundamentally an interactional and dynamic phenomenon. Considered this way, space is thus not something that can exist before an interaction begins and that participants just step into, as it were (cf. Laurier, 2005 for a critique of ‘‘the bucket theory of space’’), but rather something that needs to be actively accomplished by the participants as they move, coordinate their actions and encounter each other and a range of nonhuman artifacts and materialities.1881-1882
אכן, פה הוא מתיחס לכל המימדים האלה לא רק כאפשרויות במובן של אפרדנסס לפעולה, אלא גם משאבים סמיוטיים = להבניה של משמעות
… on the constitutive function of diverse spaces, places and mobilities as both affordances and crucial resources.
דהונט
זה ממש מההתחלה על המעבר ממרחב למקום:
the shift from ‘space’ to ‘place’ draws attention to the interpreted character of these frameworks and the emphasis on embodiment to their anchoring in practical activity.
הוא מזכיר את פנטי בכך שגם האמר שלו וגם המאמ של פנטי עוסקים בהבנייה של הנסיעה עצמה: מסלול ועצירות. אצלי זה אולי קצת אחרת בשלב הזה – כי אני מדבר על מה קורה בתוך המכונית, אם כי זה ברור שאלה דברים קשורים. אם נשווה את זה לשיחה אז זה כמו לדבר על חלק משיחה מתמשכת או על מה מפסיק או מתחיל שיחה. ברור שאלה הגדרות לא טובות במיוחד.
which are, at once, a resource for the accomplishment of the journey and its product (cf. Haddington and Keisanen, this issue).
ז"א שבשבילו זה גם הסיבה וגם התוצאה של הנסיעה.
הנה – גם הוא מדבר על כך שהמרחב אינו פשוט "קופסה" שקורים בה דברים, והוא מצטט את לורייר. אני יכול אגב להסתך על מסי או משהו כזה – מגיאוגרפיה, משהו מוקדם יותר.
…which drastically challenge our time-honoured monolithic conceptions of space as a ‘receptacle’ that precedes situated action and can be characterized independently of it. Laurier (2005), adapting a phrase from Drew and Heritage (1992), refers to this established view as the ‘bucket’ theory of space: ‘‘[. . .] a vague general way of treating space as the container for objects and events [. . .] a passive backdrop or flat terrain which provides the objective base and unchanging co-ordinates which it is the [participants’] job to locate themselves or other items on’’ (Laurier, 2005:101). הוא ממשיך… mutually constitutive nature of talk and space and in reformulating the latter as at once a constraining force that is external to the interaction and as configured by it (and therefore simultaneously ‘material’ and ‘plastic’ (Mondada, 2005:16), or ‘experienced’ and ‘accomplished’ (Haddington and Keisanen, this issue)).
אולי זה יעזור לי על גודווין – כי שוב דהונט חוזר על זה שזה גם מניחים את זה אך גם אינדקסיקאלי (פשוט אינני מבין מהי הסצירה כאן):
… the accomplishment of these routines is not just a matter of only words, but must be understood in terms of constantly shifting arrangements of semiotic modalities that are at once indexed and presupposed by the ongoing activity, for which Goodwin (2000) coined the term contextual configuration…
הביטוי הזה מתילס לכך שיש כל הזמן תהליך של שינוי באיך מגדירים את מה שמשתמשים בו במצב מסויים כדי לציור משמעות ופעולה. ומילא גם אין הבדל בין זה לבין זה.
בעמ' 1965-6 יש תיאור אתנוגראפי ופיזי יפה של הפנים של הדלדלה ושימוש בה – מזכיר את איך אני מדבר על המכוניות ה"מערביות" שההבדל ביניהן הוא שאין זה רכב צבורי וממילא אין זו סביבה של עבודה של אנשים (נהג, מבקר), אלא כאמור, סביבה פרטית או משפחתית.
בעמ' 1969 הוא מדבר על הפעולות של הנוסעים המסמנים בידיהם למבקר שיסמן לנהג לעצור בתחנה הבאה. אחרי קני הקטעים הקצת חריגים הוא מציין כך:
These responses demonstrate that, irrespective of the actual ‘success’ of the transmission, commuters are primarily concerned with whether the transmission routine has been performed in public (and is thus known to have run its course). It is not sufficient that crew members know that they should be dropping off passengers at the next stop; the passengers must also be informed that the crewmembers know
עוד ביטוי נחמד לעבודה המשופת שכל המערבים במרחב הזה צריכי להפגין, הנה (פחות חשוב המשפט הראשון):
Commuters are expected to keep an eye on the conduct of their fellow passengers so as to avoid producing a redundant response (i.e., after another passenger successfully made clear to the conductor that s/he is to be dropped off). This is how the performance of the basic pattern transforms the cabin into (and makes it reflexively available as) an ‘interindividual’ object (Hindmarsh and Heath, 2000): its ‘content’ must be scanned in order to participate successfully.
עוד משהו יפה על כך שצריך לדבר כדי לנסוע והתנועה-נסיעה היא אפשרות או הזדמנות לדבר 1972:
Movement through space thus occasions talk: accountably approaching a bus stop spurs a contextual configuration where the conductor’s call-out constitutes a relevant next move.
מה שעולי בדעתי הוא זה שהילדים במכוניות קשורים תמיד בחגורות. זה מאוד שונה מרכב בתחבורה ציבורית מן הסוג הנסקר במאמר זה משום, שא. ברכב ציבורי בעצם ההגדרה ככזה – נותן שירות לאורך תחנות -- יש הרבה תנועה של נוסעים העולים ויורדים ממנו ואיו אפשר שכל הזמן ייחגרו. ב. משום שרכב גדול – יש בו מקום לתנועה גם בתוך הרב – וגם זה מוסיף על התנועה של הנסועים. לעומת זאת, ב"מכונית המשפחתית" (אשר במחקר צינתי כי היתה סדן – רכב פרטי בבסיסו), תנועה של אנשים המבטאת שינוי מיקום בתוך הרכב אינה הדבר המקובל אלא היוצא מן הכלל (ואין בהקלטות שלי עדויות לכך). החגורות ועליהן "מושבי הילדים" (העולים הרבה מאוד ומהווים חלק מתרבות הצריכה הקשורה בהורות), מקבעים עוד יותר את אי-הניעות של הנוסעים, ןלמעשה של כל המצויים בתוך המכונית המשפחתית.
לכתוב דברים כמו backseat-initiated repairs/turn או driver-initiated blablbabka
עוד משהו יפה או המסלול והדיבור בתוך המכונית, וכאן דווקא אני כן חושב שזה קשור למה שאני עושה, למשל כאשר ביאנקה מדברת על לאן ליסוע אחה"צ, וגם על כך שבעצם אין הרבה דיבור על מסלולים בקרב ילדים הגדולים יותר בחומרים שיש לי שכן זה הופך ל"טבעי", ולשאל על זה היא כשלעצמה אידיקציה לחוסר מיומנות משפחתית.
זה עמ' 1971 – וזה מענין גם מה שפנטי עושה:
The fact that the driver notices the absence of the conductor’s call out of the stop furnishes strong evidence that the sequence does not start with the call-out itself. Rather, the call-out appears to be made relevant by the location of the vehicle-on-the-move (for a comparable observation on how approaching particular locations makes route negotiation relevant, see Haddington and Keisanen, this issue) ... Movement through space thus occasions talk: accountably approaching a bus stop spurs a contextual configuration where the conductor’s call-out constitutes a relevant next move
זה נראה לי חשוב למאמר לחוברת עפ פול על מרחב –
(cf. Scollon and Scollon, 2005, on the distinction between indexicality and indexicability in what they call ‘geosemiotics’).
Scollon, Ron, Scollon, Suzie Wong, 2005. Discourse in Place: Language in the Material World. Routledge, London.
הוא מצטט יפה את שגלוף, וזה מענין כי זה ציטוט על אינדקסיקאליות אבל בעצם נדמה לי שזה קצת יותר מסורבל ממה שאני מכיר.
In selecting a ‘right’ formulation [of location], attention is exhibited to ‘where- we-know-we-are’, to ‘who-we-know-we-are’, to ‘what-we-are-doing-at-this-point-in-the-conversation.’ [.] it exhibits, in the very fact of its production, that it is some particular ‘this situation’ that is producing it. (Schegloff, 1972:115)
זה נראה לי משפט טוב למה שתומר אומר כאשא הוא מפעיל את המצלמה לראשונה.
Location, mobility and the body as resources in selecting a route.
Pentti Haddington, Tiina Keisanen
בהתחלה מדגישים כי המחקר שלהם הוא על route negotiation דרך דיבור. על זה המחקר – וזה מזכיר לי במה זה שונה ממני.
עולה לי ניסוח נחד:
To borrow a metaphor from quantitative research, it is as though the route in this case is a steady?? variable. By the very definition of the notion of the ‘school run’, it is understood by all who are involved in it, that at stake is an everyday routine that usually demands no further negotiation in and of itself. Indeed, while the recorded data supplies conversations that concern destinations and routes, these are either taken from data recorded not during school runs, or from data where the participants are not considering the present activity, but planning activities for the later parts of the day. Finally, in a singular instance where during a school run a girl (4.2) asked “where are we?” she was partly reprimanded and partly laughed at by her sister (6.7), who replied “don’t you know? Here’s the park.”
מציינים שאין על זה חומר אבלסוקרים קצת חומר על מציאת מקום ועל שמות של מקומות – שגלוף.
1939:
Instead of approaching movement and routes as phenomena which are referred to, described or perceived, we approach them as phenomena which are experienced, i.e. they provide a necessary and important context for human action, and accomplished, i.e. they are negotiated while being on the move (see also D’hondt, this issue). …
We consider the ‘‘simultaneous use of multiple semiotic resources by participants,’’ and how these ‘‘can be analyzed as integrated components of a common process for the social production of meaning and action’’ (Goodwin, 2000:1490).
הם ממשכים ומדברים על בחירת מסלולים ומדגישים כי תהליכים קוגניטיביים אינם מתרחשים רק "בתוך הראש":
The examples show that in situated interaction participants construct path descriptions interactively as part of the route negotiation activity. The shape and appropriateness of the path descriptions do not arise from the individual psyche alone but from the contingencies and affordances of the micro-social context. 1940
יש להם הגדרה למקום ולתנועה ואלה הגדרות לא מעניינות. אולי יש משהו לא כל-כל מענין במה שהם עשים. בטח בהשוואה ללורייר.
מענין שהערהמ מס' 3 בעמ' 1941:
All the examples are from a country with right-hand traffic and the driver is seated on the left of the vehicle.
לא חשבתי להתייחס לזה במאמרי.
עד 1946 – כל כ אנשים מתחילים לדבר על לאן הלפנות כאשר הפנייה מתקשרת – ולכן יש קשר.
1946 – את זה אני לא מבין כי זה כאילו אין הבדל בין אם זו פעם ראשונה או לא פעם ראשונה:
Even if the driver would drive through the same junction several times a day, each junction along the route is always (re)done as if one was driving through it for the first time (cf. Garfinkel, 1984).
כשהם מדברים על סמיוטיקה הם מדברים על לשוני, חומרי, וגופני.
בסיכום אמרים:
We have shown that choosing or negotiating a route is an important ‘practice of driving’ (cf. Laurier, 2005).
מה שמענין אותי פה, זה שהביטוי של לורייר על הפעילויות המתקיימות תוך כדי נהיגה וכחלק ממנה.
פה הם אומרים על כך שפעילויות קוגניטיביות מתרחשות במשותף – זה פחות מענין אותי בל המראה מקום הוא טוב. בין היתר, מה שכן יכול להיות זה באיזה מקום מתרחשות בדיוק הפעילות הללו – וזה כבר נהיה מענין כי זה מרחיב את מה זה "דעת" ואומר שהמכונית כמכונית היא חלל קוגניטיבי משפחתי או משהו רכזה
Following Levinson (2006), we argue that in social interaction, the conceptualizations, the meanings and the understandings—in this case regarding routes and paths—are negotiated socially as part of social actions.
הם עסוקים במה שהם עשו ובכמה הוא שונה מבלשנות קוג.
הנה עוד רפרנסים טובים לקוגניציה מהוקשרת:
…our aim has been to discuss cognition and meaning-making as situated processes as they emerge and are expressed in social interaction (cf. Hutchins, 1995; Goodwin, 2000; Norris, 2004; Levinson, 2006).
… driving a car is an excellent example of a multi-activity socio-technical setting (Goodwin, 1984:227–228; Nevile, 2004a:20).
Communicating a ‘time-out’ in parent–child conflict, Paul McIlvenny
בעמ' 2020 הוא מתחיל לדבר על מרחב וחלל משפחתיים – לכן זה מענין אותי. הוא גם מזכיר קנדון אז גם ככה הגעתי אליו.
Moreover, rather than assuming that space is simply a context or backdrop for discursive or mediated action – that things happen in an already constituted grid of space – recent studies have demonstrated that the relation between space, place and discourse is complex (Curry, 2002; Dixon and Durrheim, 2000; Markus and Cameron, 2002; Modan, 2007; Richardson and Jensen, 2003; Scollon and Scollon, 2003; and the papers in this special issue). Therefore, a question we need to ask is what are the relations between space, place, social interaction and discourse as played out in families as they perform their familial relationships in and through local domestic arrangements? More specifically, what is ‘taking place’ in the HTT house? And how is place/space a resource or mediational means for the participants in parent–child conflict?
צריך לדבר על מרחב גדול – לפבר ואחרי זה מסי ולדבר על הגמישות של מרחב כוו'. אחרי זה לדבר על משפחה – ולקשור את זה היטב, אולי לעשות את הסקירה ביחד – להתיך זה בזה. בעיקר להעיזר בעבודות הקרובות לענייננו של פול על מרחבים משפחתיים ועל הD-formation.
2024 - אני שם פה חלק גדול כי זה על מרחבים משפחתיים ובכלל המאמר שלו מאוד מדבר אלי.
In regard to how people organise themselves spatially and intersubjectively using a range of multimodal resources, Kendon (1990) describes what he calls the F-formation, which ‘‘arises whenever two or more people sustain a spatial and orientational relationship in the space between them [and] is one to which they have equal, direct and exclusive access’’ (209; my emphasis). Kendon is careful to distinguish between arrangements, formations and systems. There are many spatial patterns or arrangements assumed by F-formations, such as vis-a`-vis, L- and side-by-side arrangements. An F-formation system is ‘‘the system of spatial and orientational behaviour which sustains an o-space’’ (212). An ‘o-space’ is ‘‘the space between the interactants over which they agree to maintain joint jurisdiction and control’’ (211). The emphasis is on active maintenance, not static configuration. Following on from Kendon’s work on (p.2025)
F-formations, Goodwin (2006) demonstrates how, across a range of directive sequences in family interaction, different types of what she calls ‘‘facing formations’’ and types of attunement to such formations can be established as parents and children jointly negotiate the accomplishment of family tasks (grooming, coming to the dinner table, cleaning, etc.). Participants may closely align both their bodies and their talk to the task at hand, or, alternatively, demonstrate either lack of alignment, disengagement or protest by the different ways they position their bodies and sequence their talk (Goodwin, 2007). Following Kendon (1990), we might find in this example an orientation by the parents to an ‘F-formation system’, but given the resistance of the son and the disciplinary character of the spatial-orientational position that is pursued, it might be better to see this as an incipient disciplinary formation, what I call a D-formation. A D-formation is an embodied formation in which the participants maintain a vis-a`-vis or L-arrangement (see Kendon, 1990), so that they are orienting their bodies in such a way that each of them has a direct access, but in a D-formation system there is not equal (symmetric) access to every other participant’s transactional segment, which is normally the case in an F-formation system. Indeed, the space between them is not one in which they agree to maintain joint jurisdiction and control – it is not an ‘o-space’ in Kendon’s (1990) terms. (2026)
A D-formation is both an interactional and embodied formation, as well as a de-formation of the power relations of the F-formation system.11
הערת שוליים עשר בתחתית תהעמוד מאוד טובה כי יש בה הרבה מקום לספרות עדכנית על משפחות. הערת שוליים 11 היא מעולה כי מישהו מציע שם c-formations שהן פורמציות של דאגה ואיכפתיות. זה יכול להיות גם במכונית.
In relation to the familial C/D-formations, I would follow the line suggested by critical schools of social thought, which would generally (and specifically within the field of automobility, see (Böhm, Jones, Land, & Paterson, 2006)), train us to suspect that surveillance is more often masqueraded by care, that the other way around.
פול קורא למן חזרה של הילד על דברים – "מחזור תור", וזה לא בדיוק מה שרוני עושה אבל זה דומה. רוני לא ממחזרת תור אבל היא משתשמת במשהו שסבתה אומרת כדי להיכנס לשיחה – ויש בזה מעין מחזור וזו גם טכניקה ארגומננטיבית במחלוקות במשפחות (הערת שוליים מס' 13).
2031 – סוף הסיכום:
In advanced liberal democracies, according to Rose (1999a:208), the ‘‘parents are bound into the language and evaluations of expertise at the very moment they are assured of their freedom and autonomy’’. In the HTT house, parents learn to conduct the conduct of their children and to govern domestic space (and time) – for example, with the ‘time-out’ technique – in the same breath as their conduct is conducted by the resident psychologist.
הוא נדבר על הפרדוכס הזה של חופש – הן של ילדים והן של הורים, בכל החברות הליבראליות.
A Home Away from Home - Paul McIlvenny
מצטטת את המאמרים המקובלים על זה שחלל אינו פשוט רקע נתון.
Increasingly, places are seen as networks of mediated activities, in which people, artifacts, discourses, and technologies are entangled together. Bodies interact in and through material-semiotic spaces, and discourses are emplaced. 142
זה ציטוט יפה ואפשר ורצוי להשתמש בו – בעיק המשפט הראשון.
יש פה ציטוט שרלבנטי לקורס על שיח על איך גופמן מגדיר חזית: זה 1959 עמ' 32. זה החלק בפעולות שלנו שמתקםד באופן רגיל כדי ליצור את הרושם ולהגדיר את המצב עבור אלה המתבוננים.
גופמן לא קורא לזה מקום אלא region והוא מוגדר על-ידי "any place that is bounded to some degree by barriers to perception" (גופמן, 1959, עמ' 109) The presentation of self in everyday lifeאבל בהוצאת אנקור בוקס
כשאני רוצה לכתוב על המכונית שהיא דומסטית אציין שהיא עוברת דומסטיקציה מתמשכת על-ידי כל מיני סוכנין וגורמים, ואזכיר את מה שפול מציין, בעקבות לטור, על כך ש "locals are localized, and places are placed."143 וכפרפראשה, המרחב הדומסטי is domesticated. גישות אנטי אסנציאליסטיות.
מביא חוקרות ביקורתיות אשר עסקו "בבית" והן מציינות
143: home as a place is porous, open, intersection of social relations and emotions” (Blunt and Dowling 2006:27)
והוא מצטט עוד מחקרים מן הזמן האחרון על זמן ומקום בבתים.
Participation, affect, and trajectory in family directive/response sequences MARJORIE GOODWIN
המאמר שלה הוא חלק מכל הדגליון שבנוי על קורפוס אמריקאי של משחות עם למעלה ממיליון מילה משוקלטות. זה ממש טוב.
היא עצמה עוסקת בהוראות וכיו"ב והיא אומרת שהמחקר חייס לאירווין טריפ –
…directives and structures of control (Ervin-Tripp et al. 1984), defined as including ‘offers, requests, orders, prohibitions, and other verbal moves that solicit goods or attempt to effect changes in the activities of others’ (1984: 116).
זה לא ממש נוגע כעת בענין שלי, אבל כדאי לשמור את זה.
בקטע הבא היא עושה מעבר לקנדון – ששוב ממש נראה לי טוריוויאלי ואינני אוהב אותו במיוחד אבל העובדה היא כי הוא מצטט הרבה מאוד:
Negotiations involving acts of control are central to the organization of family life, and display a range of alternative sequencing patterns resulting from a constellation of factors: these not only include directive type, accounts, and next moves to the directive, but also the facing formations of participants (Kendon 1985), footings (Go₪man 1979), stances, or a₪ective alignments that participants maintain vis-a`-vis one another.
כך היא בעצם מתחילה לדבר על איך חברי משפחה פונים זה אל זה ומשהו מרחבי הקשור באפשרווית ההשתתפות (ואי ההשתתפות שלהם).
היא עוברת על דוגמאות קצרות וקצת בנאליות בהן אנו רואים איך מיקומים שונים ורהאויינטאציות מאפשרות אינטראקציהושתוף-פעולה בין הורים וילדים במה שנוגע לעשות דברים ההקשורים בהוראות של ההורים.
היא מזכירה מה זה למחזר תורים 524
Mom and Jonah recycle positions for several turns through structures of format tying (Goodwin 1990: 177–188),,
ואז זה קורה שהיא אומרת אמרתי והוא עונה, לא אמרת וככה כמה פעמים. המושג הזה format tying קשור בכך שקושרים הצהרות אלה לאלה.
היא מזכירה את שושנה ואת ה
endearment term (Blum-Kulka 1997: 160–162), ‘sweetie’,
שזה מה שתומר עושה במכונית. זה יפה שהוא ילד ועושה את זה – כמו ילדים עם בובות.
אני לא בטוח שאני מבין מה כל-כך מיוחד בה, הנה משפט שלה שלא נשמע לי מי יודע מה:
Achieving collaborative action in focused interaction not only requires a common facing formation (Kendon 1985: 235). It also demands orientation toward a common focus of attention.
כך מתחיל הסיכום שלה – ועכשיו אני חושב שאני מבין מדוע זה מענין אנשים בהאים מרקע לשוני:
While many studies of directives take a speech act approach and examine directives in isolation from the longer sequences from which they emerge, this paper makes use of a methodology inspired by conversation analysis and examines the sequential analysis of directive use.
Kendon, Adam
f-formations,
פרק בספר שלו משנת 1990.
זו הכוונה שלו היא לצורה הבסיסית של קבוצה בה כולם מכוונים אל אותו מקום\
//בהערת אגב אעיר מה שהוא כל הזמן מציין וזה שתמיד במחקרים אל אינטראקציה אינני יכולים לקבוע מתי בדיוק זה מתחיל או מסתיים ומהי ידית הניתוח – אולם כאשר את המצלמה מפעיל אחד המשתתפים, עלינו להבין כי הוא קובע מהי יחישת הניתוח האמפירי – פשוטו כמשמעו. //
עמ' 210 – כך הוא מתחיל את הדיון של ההגדרות של פ – פורמציות – שבהן לכולם גישה תאולו מרחב ואותה אוריינטציה.
211 – המרחב שיש לפני אנשים -למשל שצופים בטלויזיה, הוא transactional segment, לשם הוא מתסכל ומדבר ולשם הואע שולח את היד.
יש מרחב לו הוא קורא o-space שהוא המרחב המשותף שפועלים לשמור אותו – רק כאשר הוא קיים ייתכן F-פורמציה. המענין הוא שמרחב זה נמצא לםני או מוקרן – הפלג התחתון של הגוף או הרגליים. למרות שאדם יכול להסב את הראש, אלא הרגלים הקובעות את מרחב ה-O. כאשר מישהו מסתכל הצידה ביוצר משלושים מעלות מן הקו המרכזי של גופו – הוא סוטה או פונה אל מחות לסגמנט הטרנסאקציוני שלו.
כל זה כמובן מענין ביחס למכונית.
התנועה של תומר אל עבר אחיו ואחריותיו עם הצלמה - או בלעדיה – יותרת חפיפה של איזורים או סגמנטם טרנסאקציונלאיים, ופוטנציאל לF-פורמציה.
המקום הפיזסי של הF פורמשון – יש לזה מקופ פיזי – הוא קורא לזה "דומיין". חלק גדול מהדומיין הוא ה-O ספייס. שהוא מרחב ההתכווננות המשותף. הוא כותב שמסביב לזה – כי עוברו זה עגול מה שלא כן במכונית – יש את הp-space שהוא המקום של הגופים של האנשים עצמם.
חשוב לציין שיש לו הנחה מסויימת המזכירה את גופמן, במובן הזה שהתצורה הבסיסית שלו היא זו של קבצה בה כולם פונים זה אל זו פנים אל פנים שהוא נדיר במכוניות. הוא מכיר בצורת אחרות אבל זה הבסיס שלו.
הבנתי סוף סטף – כ-פרמציות זה מהמילה face/ing-formations בעמ' 249. ההגדרה היא כאמור כאשר אנשים מחליטים למקום עצמם כאשר האיזורים הטרסאקציונאליים שלה חופפים זא"ז.
Emanuel A. Schegloff: The Routine as Achievement,
Human Studies, 9 (1986), 111-151.
הוא כותב בהיר ומתחיל בהבר על זיחות טלפון וכמה זה טריוויאלי אבל מדוע חשוב ומעין לחשור את זה. 111
… in any examination of talk-in-interaction we are studying social action, and we are doing so by looking at actual determinate, singular social actions or acts. This is so for any talk-in-interaction, however undignified it may appear.
זה נחמד כי זה בדיוק הטענה שטוענין כנגד נהיגה – ונגיד בניגוד לעבודה שלי על הנצחה וכו' (או הדוגמאות שהוא נותן של הכרזת חתונה כוו'). גדול כקטן זה חלק הפעילות חברתית.
Wherever we “might locate ‘(the) society,’ – the economy, the polity, the law … the organization of persons dealing with one another in interaction is the vehicle through which those institutions get their work done. On these and other grounds, interaction and talk-in-interaction merit recognition as a strategic locus of the social. 112
זה טוב פה ואולי רק הסוף – כי הוא מסביר מדוע זה מאוד חשוב. גם אני טוען שכדי להבין נהיגה צריך: 1. לבחון talk-in-interaction 2. לבחון נהיגה ותחבורה כצורה של זה בידוק. אבל אולי לזה לא אכנס כרגע.
יפה, הוא אומר מייד אחרי זה בההתחלה של שיחות היא עוד יותר טריווילאית, ומסכם שהיא רוטינית, ואלי אפילו
…indeed that it constitutes ‘a routine’
יש פה גם את הדגש על פתיחות – מש שגונן אמר
114 – הענין של הישג הוא על-ידי בחינה אל אלטרנטיבות מבניות – ככה אפשר להבין את ההידג או "ההישגיות" שיש בניהול התחלה של שיחות טלפון. זה הישג כי יש אינטרסים שונים ומוטיבציות שונות וצרכים ושרוצות שונים – למשל לקבוע את הנושא של השיחה, ועוד.
לדבר במאמר הרבה על involves collaborative action גם שגלוף מדבר על זה וגם זה נכון למה שקורה בתוך המכונית ולמה שקורה מחוצה לה.
117 –
‘Routine’ openings in which ‘noting happens’ need, therefore, to be understood as achievements arrived at out of a welter of possibilities for preemptive moves or claims, rather than a mechanical or automatic playing out of pre-scribed routines.
בהמשך המאמר קצת משונה ולא קראתי אותו ביסודיות וגם אין לו סיכום אעלא דיון קצר בהכללה של הפתיחות הללו. הוא כלל לא לחוזר לענין "הרוטינה", וכאילו שכח את זה, והוא בודק את האפשרויות והגיוון שיש בפתיחות של שיחות טלפון ובמהלכים הקשורים בהן.
Böhm, S., Jones, C., Land, C., & Paterson, M. (Eds.). (2006). Against Automobility. Malden, MA: Blackwell Publishing.
