Thursday, July 30, 2009

משפחת עורבים



מה שטוב פה זה שאפשר לכתוב מה שרוצים


* * *


להיזכר בסיפור של ז'יז'ק, על גבר-חרמן בגיל האמצע חיים, שסבל מכאבי תחורים עזים בכל פעם שאיברו התמלא והזדקר. כפי שמציע ז'יז'ק, זה היה עונשו (משהו בסגנון של "זה כואב כשצוחקים"), ואולי גם עינוגו המיוחד.


* * *


ביום ט' באב הספרייה על הר-הצופים היתה סגורה, ולכן ישבתי ועבדתי בבית קפה ("קאלו") בשכונת בקעה. התא שלי בהר הצופים נשאר ריק ומרוחק.


* * *


משפחת עורבים
מממממעורבים עירוניים
ממממממממממעירוניים שחורים
ממממממממממממממממזה קורה בכל המשפחות
ממממממממממממממממממממממממהעירוניות
ממממממממממממממממיש סודות
ממממממממממאלה ה(י)סודות
מממממכתם שהיה ונשאר
משפחת עורבים



Tuesday, July 28, 2009

מאמר לאומגדר3

"חיילי צה"ל - אני מתה וחולה עליכם": מופעי לאומגדר באתר הנצחה בישראל

 

חיים נוי

מכללת ספיר

 

 

גישות מופעיות בחקר מגדר ולאומיות

מאמר זה מבקש לבחון פקרטיקות מכוננות היוצרות זהויות והזדהויות לאומיות מכאן, ומגדריות מכאן, המשמשות במסגרת שיח ההנצחה בישראל כיום. הטענה הבסיסית היא כי זהויות הנן תהליכיות ומרוכבות (היברידיות) בהגדרתן, והן נוצרות תוך כדי שילובים והתכות של מבנים אידיאולגיים שונים, גלויים וסמויים. המאמר ידון בהתכות אלה לאור תיאוריות מופעיות (פרפורמטיביות), המציעות המשגות רגישות באשר להבנת התהליכים ההבנייתיים המצויים בבסיס זהויות והזדהויות לאומיות ומגדריות ממורכבות, והמגדירות מחדש אתרי מחקר אמפיריים בהם מתרחשים מופעים מרוכבים של לאום ומגדר, ובמילה: לאומגדריות.

              הגישה המופעית הנה גישה רב-תחומית ופוסט-סטרוקטורלית, הטוענת כי יחידים, קבוצות, מוסדות כמו-גם מערכות היחסים ביניהם אינם ישויות חברתיות נתונות וקבועות, אלא זהויות נוצרות המתגבשות ומתממשות תדיר בעזרת תהליכים אינטראקציוניים הכוללים טקסים ופרקטיקות. טקסים ופרקטיקות אלה מבנים, מאששים ותומכים בזהויות ובמוסדות החברתיים, אך יכולים בו בזמן גם לאתגרן ולחתור תחתן. מקורותיהן של גישות מופעיות במדעי החברה מגוונים, וראוי בקצרה להזכיר את עבודותיהם של אירווין גומפן (בסוציולוגיה) וויקטור טרנר (באנתרופולוגיה) משנות השישים והשבעים של המאה שעברה.[1] עבודות אלה ואחרות מציעות מעבר פרדיגמטי, הנשען על תפיסות הבנייתיות של תהליכים חברתיים ושילובם עם מושגים הלקוחים מעולם החושים והתיאטרון, כגון: במה, נוכחות, ניראות, אסתטיקה, קול, פַּנים, ועוד. הגישה המופעית שמה דגש על המעורבות שממלאים יחידים וקבוצות ביצירת משמעויות, סדר (מוּבנות) ומבניות חברתיים, ועל התפקידים שהם ממלאים במסגרות אלה, באמצעות התנהגויות בעלות היבט טקסי ואסתטי. מסיבה זו גישות מופעיות מציעות הבחנות דקות באשר לזיהוי המאפיינים המצביים-מקומיים של פעילויות והתנהגויות חברתיות יוצרות משמעות, תוך גישור ההבחנות המבניות-דיכוטומיות, בין אירועים יומיומיים וטקסים רשמיים, בין המרחב הציבורי והמרחב הפרטי, בין "מיקרו" ו"מקרו" ועוד.

זאת פסקה כללית על מופע ולאו דווקא על מופעי מגדר או לאום. לאור ההרחבה שלי על מופעים אלה אח"כ, נראה לי כי אפשר לקצץ אותה מאוד או להעלים אותה. 

              לגישות מופעיות אחיזה שונה בשדות המחקר שידונו במאמר זה. בעוד שבשדה המגדר גישות מופעיות רווחות למדי (המילה "מגדר" עצמה מבטאת את המעבר מתפיסה נורמטיבית ומהותנית, הבוחנת תפקידים ויחסים בין המינים, לגישה מופעית), הרי שהמשגות מופעיות בחקר הלאומיות זכו להשפעה מצומצמת יותר. באשר לתחום הראשון, כמעו ואין צורך להזכיר את עבודותיה של ג'ודית באטלר, המהוות קו פרשת מים שלאחריו שדה המחקר והמחשבה המגדריים קיבלו צביון מופעי בולט.[2] עבור באטלר, מגדר הוא מושג מופעי ביסודו, והאפשרויות כמו-גם המגבלות הנתונות על המופע המגדרי הן מקבילות לאפשרויות ולמגבלות של כינון זהויות מגדריות.

              באשר לתחום חקר הלאומיות, ותנועות ואידיאולוגיות לאומיות, ניתן לזהות שלוש גישות היסטוריות בהן נקטו חוקרים בעשרות (ולמעשה במאות), השנים  האחרונות, שהאחרונה בהן היא מופעית. בקיצור נמרץ ניתן לאפיין את הגישה המוקדמת יותר כגישה פרימורדיאלית, אשר ראתה בהתארגנות הלאומית מעין זהות אורגאנית וכמעט משפחתית-ביולוגית, המחברת בצורה הדוקה בין יחידים לכדי יצירה של קבוצה מגובשת. כפי שמזכיר הייווד, משמעותה האטימולוגית של המילה לאום באנגלית (nation, שמקורה לטיני) הנה לידה.[3] אכן, גישות אלה ראו את המסגרת הלאומית כהמשך טבעי של המסגרת המשפחתית, על כל המשתמע מ"הרחבה" זו באשר ליחסי הכוח הפנים-לאומיים ותחושת הקירבהועמה הנכונות להקרבההשוררת בין האזרחים.

              גישות עדכניות יותר, המהוות למעשה את עיקר המחקר המצוי בתחום, כורכות את לידתן והתפתחותן של אידיאולוגיות ותנועות לאומיות עם רעיונות מודרניים בולטים, שהחלו מניצים עם המהפכה הצרפתית ובהשפעתה. לאומיות, לפי גישות אלה, היא ביסודה תופעה היסטורית (ולא פרימורדיאלית או א-היסטורית), וההיסטוריה זו כרוכה בהיסטוריה של העת המודרנית המוקדמת, המערבית (אירופאית). עבודתו רבת ההשפעה של בנדיקט אנדרסון, למשל, מציעה כי לא ניתן "לדמיין קהילת לאום" אלא רק בהינתן גישה לטכנולוגיות מודרניות של הפצה ושכפול. רק עם קיומו של תנאי זה, ניתן היה ליצור את הלכידות המדומיינת המתפרזת על-פני זמן ומרחב, המהווה את בסיס ההתקשורת הלאומית והממלאת לא את מקומה של המשפחה (לפי הגישות הפרימורדיאליות), אלא את מקומם של מוסדות בעלי היקף נרחב הרבה יותר, כגון דת.[4]

              לערך משנות התשעים של המאה הקודמת, החלו מוצגות גישות מופעיות בתחום חקר לאום ולאומיות, כפי שעולה מעבודותיהם של טים אדנסור, הומי באבא, מייקל ביליג, סלאווי ז'יז'ק, ז'וליה קריסטבה ואחרים.[5] בדומה לגישות המודרניות, גישות אלה ממשיכות לשים דגש על תהליכי היצירה של לכידות חברתית וריגשית גבוהה בין מספר רב של יחידים מנוכרים, ועל האופק ההיסטורי בתוכו מתקיימים מופעי לאום, גדולים כקטנים. אכן, גישות מופעיות מתמקדות ביומיום של עשיית הזהות הלאומית, ובפרקטיקות ובטקסים הטריוויאליים דווקא (הרגעים ה"בנאליים", ככותרת ספרו של מייקל ביליג) של כינון זהויות לאומיות. כפי שכותב ביליג בהקדמה לספרו, [B]anal nationalism cover[s] the ideological habits which enable the established nations of the West to be reproduced. It is argued that these habits are not removed from everyday life, as some observers have supposed. Daily, the nation is indicated, or ‘flagged’, in the lives of its citizenry.” [6] גישה זו לפרקטיקות של זהות לאומית, המבוצעותכהזדהותבצורות חוזרות ונשנות על בסיס יומיומי, הוסיפה על חקר אירועים וטקסים ממלכתיים רבי רושם גם את הבחינה של רגעי חיים "קטנים" יותר, בהם נבחן תפקידו של השיח (discourse) בהבנייה המופעית של הלאום. משום שכיחות מציאותם של סוגי שיח שונים בכל המסגרות החברתיות והמוסדיות, התקבל השיח בעבר כמלווה מובן וטבעי לטקסטים לאומיים, ולא זכה למחקר עיוני וביקורתי די הצורך. אך במסגרת התבססותן של גישות מופעיות גם הלכה והתגבשה הערכה בדבר מקומו החיוני של השיח בכינון זהויות וחוויות לאומיות. כך, סיימון דורינג מציין כי לאומיות הנה "The battery of discursive and representational practices which define, legitimate, or valorize a specific nations-state or individuals as members of a nation-state."[7]. ניסוח מופעי יותר מדגיש כי השיח אינו נשאר בגדר מבנה סכמאטי, אלא מתממש בכל ביצוע וביצוע. כך בניסוחה של קריסטבה, הטוענת להקבלה בין פעולת דיבר ופעולת הלאום: “A nation is a language act”.[8]

              גישות מופעיות מבקשות לזהות את תצורות המבע לאומי באמצעות בחינת הסביבה המהווה את ההקשר החומרי, האידיאולוגי והחברתי של מבעים אלה. בחינה מחקרית של מופע ומופעיות מחייבת הכרה בבמה ובאפשרויות שהיא מציעה לביצוע הלאומי. כפי שמציע אדנסור, [T]he metaphor of performance [is used] in order to explore how forms of national dramas are organised and enacted, and how the nation - and selective qualities associated with it - are staged.”[9] כפי שנראה בחלק הבא של המאמר, אתרים סמליים כדוגמת מוזיאונים לאומיים ואנדרטאות הנצחה וזיכרון מהווים במות עליהן ובעזרתן ניתן להבנות בצורה מופעית זהויות לאומיות. 

              לבסוף, גישות מופעיות מכירות ביסוד ההטרוגני של זהויות לאומיות, וטוענת כי זהויות אלה הן בהכרח מרוכבות (היברידיות). בולטת בתחום זה השפעתו של הומי באבא, ורעיונות המרוכבות התרבותית-לאומית אותם הציע, העולים בצורה של ריבוי הקולות.[10] ריבוי הקולות, והדגש על "רגעי ההכרזה" והמימוש של פרקטיקות לאומיות-שיחניות (ה-enunciatory present”),[11] הם המאפשרים להכיר בבירור בכך שרגעים מכוננים של זהות לאומית אינם "רגעי לאום טהורים", אלא מהווים המחשה של מערכים אידיאולוגיים צולבים ומרובדים.

              השילוב בין גישות מופעיות למירכוב של מגדר ולאום מציע, אם כן, נקודת מבט מקורית ופורה לחקר שני התחומים גם יחד. יתרון נוסף עולה מכך ששתי הגישות הנן ביקורתיות. באשר לגישות המופעיות, די בציון כי תוך כדי בחינת אופני הנכחה, בוחנת גישה זו גם צורות השתקה, ההדרה והמחיקה. עבודות בעלות אוריינטציה פמיניסטית מן השנים האחרונות האירו וכך גם פירקו את החזות הא-מגדרית לכאורה של השיח הלאומי, וחשפו את הרבדים והמתחים המגדריים המוכחשים הנוכחים בלב הבניית הזהות הלאומית. סילבייה וולבי מסכמת כי "פרוייקטים לאומיים הנם בו-בזמן פרוייקטים מגדריים".[12] בחלקים הבאים אבקש להמשיך קו זה, החושף את יחסי הכוח והניראות/נעלמות המגדריים בשיח ההנצחה הלאומית הישראלי, על-ידי בחינה מדוקדקת של אתר ההנצחה בגבעת התחמושת בירושלים, ובפרט של ספר המבקרים המצוי בו, המהווה במה לאומגדרית מרתקת כשלעצמו.

המחקר באתר ההנצחה גבעת התחמושת

אולי היינו אריות
אך מי שעוד רצה לחיות
אסור היה לו להיות
על גבעת התחמושת.

 

על בונקרים מבוצרים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני עשרים
על גבעת התחמושת.[13]

 

אתר ההנצחה הלאומי בגבעת התחמושת, ירושלים, מוקדש לציון "שחרורה ואיחודה של ירושלים". האתר הוקם בשנת 1975, על-ידי עמותת משפחות שכולות והוא ממוקם במקום בו התקיים הקרב הידוע בשישי ביוני, כחלק מן המערכה על ירושלים במסגרת מלחמת 1967.[14] האתר הנו מכלול הנצחתי הכולל שטח פתוח רחב ידיים בו מצויים בונקרים ותעלות אשר היוו חלק מן המוצב הירדני, מוזיאון הנצחה, ומבנה הכולל מרכז ספרייה ומשרדים. מוזיאון ההנצחה בו אתמקד הנו מבנה קטן יחסית, חשוך ושקוע בחלקו באדמה, המזכיר באבנים הירושלמיות המרפדות את מזדרונותיו הפנימיים תעלות ובונקרים. המוזיאון מספק מידע על המערכה על ירושלים ועל הקרב בגבעת התחמושת באמצעות מפות, הסברים ותבליטים של הקרבות. יותר מכך מבקש המוזיאון להקנות חוויה רגשית ואסתטית הקשורה במורשת הלאומית-צבאית הישראלית ובהנצחת הקרבות והחללים. זאת, באמצעות מגוון מוצגים הנצחתיים, הכוללים את "קיר ההנצחה", עליו חקוקים באותיות זהב שמות 182 החיילים אשר נהרגו במערכה, מכתבים ויומנים שנכתבו על-ידי חיילים שנהרגו בקרב, יומני קרב של אלופים, סרט קצר ובו סיפורים בגוף ראשון של מהלך הקרבות, ועוד. מוצגים אלה מְתקפים את טענת האותנטיות של האתר, מבססים אותו כאתר הנצחה ומורשת צבאית ייחודי ולגיטימי, ופועלים ליצירת זיקה רגשית בין המבקרים באתר ובין המונצחים בו תוך ביסוס הזדהות עם המשולש האידיאולוגי: לאומיות, צבאיות, וגבריות הגמונית.

              בשנת 1987 הוכרז אתר גבעת התחמושת כאתר הנצחה לאומי, ומאז מתקיים בו מדי שנה הטקס המרכזי של אירועי יום ירושלים. כן מתקיימות באתר פעילויות וטקסים רבים לאורך השנה, חלקם צבאיים וחלקם אזרחיים (בעלי אופי צבאי). למשל, במקום פועלת לשכת גיוס, ולחיילים המגויסים נערך סיור באתר (תוך הימנעות מהגעה "לקיר הנופלים"). כן בתי-ספר תיכוניים מקיימים באתר טקסי הענקת תעודות זהות לתלמידיהם.

              המחקר באתר גבעת התחמושת כלל אתנוגראפיה בת חודש (קיץ, 2006), שבמסגרתה צפיתי במבקרים ובמדריכים באתר, קיימתי ראיונות עמם ועם ההנהלה של האתר, ובעיקר ערכתי תצפיות אשר נגעו לספר המבקרים באתר. תיעדתי מספר ספרי במקרים המצויים באתר, המהווים את הקורפוס אליו אתייחס בהמשך ממנו אביא את הדוגמאות. במהלך התצפיות שערכתי עלה כי את המבקרים באתר ניתן לחלק למספר קבוצות עיקריותהראשונה והמרכזית ביניהן מורכבת ממבקרים ישראלים הבאים לטייל בירושלים ולבקר באתריה (כ-50% מכלל המבקרים). הקבוצה השנייה כוללת יהודים מחו"ל, בעיקר מצפון אמריקה, המגיעים לישראל עפ"ר במסגרת משלחות מאורגנות ומגויסות (כגון פרויקט "תגלית" של הסוכנות היהודית. כ-20% מכלל המבקרים). קבוצה נוספת כוללת יהודים חרדים, המתגוררים בשכונות הסמוכות לאתר, ואשר ביקורם באתר הוא חלק מבילוי יומי (כ-10%). קבוצה אחרונה מורכבת מאלה המשרתים בכוחות הביטחון (בעיקר בצבא ובמג"ב) המבקרים באתר בקבוצות מודרכות במסגרת שירותם (20%). הרושם הוא כי המבקרים הישראלים נמנים על המעמד הבינוני-נמוך, וכי זולת קבוצות החיילים והשוטרים, שהיו מורכבות באופן מובהק מגברים, לא ניכרו הבדלים משמעותיים בין אחוז הנשים ואחוז הגברים המבקרים באתר.

              התמונה העולה מחלוקה זו הנה כי בעוד ומבחינות אחדות מהווים המבקרים באתר קהל הטרוגני, ברור כי המדובר באופן אקסקלוסיבי באוכלוסיה יהודית, המבטאת הזדהות עם האידיאולוגיה הציונית, ומביעה עמדות אוהדות באשר לאתוס הלאומ(נ)י-הצבאי אותו מגלם האתר. בתקופה בה שהיתי בגבעת התחמושת לא ראיתי מבקרים שאינם יהודים, ובפרט לא מבקרים פלשתינים. עובדה זו, הגם שהיא מובנת מאליה, בולטת לאור מיקומו של האתר הגובל בשכונות פלשתיניות במזרח ירושלים (שייח-ג'ראח), ובסמוך אליו פועל ביה"ס תיכון פלשתיני.

במות הנצחה לאומגדריות

בטרם אתמקד בבחינת מופעים לאומגדריים מעל דפי הבמה המרכזית בה אעסוקהיינו בספר המבקרים, ברצוני להעיר מספר הערות על ההיבטים האיקונוגראפיים-מגדריים המאפיינים את המרחב המוזיאוני-הנצחתי של האתר. באופן טיפוסי לאתרי הנצחה לאומיים, גם באתר גבעת התחמושת מצוי שילוב סינרגטי של לפחות שתי אידיאולוגיות איקונוגראפיות: לאומיות וגבריות. מאחר שהאתר מנציח מערכה צבאית, האיקונוגרפיה הצבאית משתלבת היטב בזו הלאומית, מחד, ובזו הגברית-הגמונית, מאידך. מחקריהם של אדסור וקוטאי, ושל אייצ'יסון מאירים עיניים בכך שהם חושפים את האידאולוגיה המגדרית המסווית אך רבת ההשפעה המגוּללת באתרי הנצחה לאומיים.[15] עבודות אלה מראות כיצד מסומנים מבחינה מגדרית אתרים ומרחבים כגון אלה, וכיצד ההגמוניה הלאומית משתלבת בהם עם ההגמוניה מגדרית בצורה של וריאציות על התימה של גבריות הירואית ולוחמנית.

              בעת הביקור במוזיאון גבעת התחמושת אין צורך במבט דקדקני במיוחד כדי לזהות את מגוון המסמנים הגבריים-הירואיים הפזורים בו, המהווים למעשה לב מערך התצוגה שלו. מאות התמונות, הסמלים, המסמכים והמוצגים, כמו-גם כלי נשק והמצנחים המוצגים במרחבי האתר, מספרים את סיפורם של "יפי הבלורית", הוא סיפורם של גברים יהודי-ישראלים, בריאים, צעירים והטרוסקסואליים, אשר הקריבו את חייהם ("זיו עלומיהם" בלשון הישח ההנצחתי) על מזבח הלאום. אף כי האתר אינו קשור בצורה מוסדית לחטיבה צבאית כלשהי, התצוגה מהללת למעשה את חטיבת הצנחנים, אשר חייליה נפלו בקרב אותו מנציח האתר והיו גם בין הראשונים אשר הגיעו אל הכותל המערבי.

              במקרים מסוימים ניתן לראות באתר ייצוגים של גברים מבוגרים יותר, שהנם הגנרלים. בתמונה מפורסמת, המהווה את סמלו של האתר והיא אחד האיקונות של מלחמת 67', נראים (מימין לשמאל, במדים) הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין, והאלוף עוזי נרקיס, תוך שהם פוסעים בשורה בסמטה בעיר העתיקה בירושלים בדרכם אל הכותל המערבי. תמונה זו ממחישה בראש ובראשונה את המודל הגברי-הגמוני ואת היכולת השמורה ללוחמים להושיע את העם והאומהיכולת המהווה את הבסיס להון המגדרי-תרבותי המוקנה להם. התמונה ממחישה גם את החיברות הגבריתההומוסוציאליתהעולה מן הצוותא החגיגי של צעידתם, וכן, התמונה מעבירה גם היבט אוריינטאליסטי הנובע מן הרקע ("סמטאות העיר העתיקה"), המשמש בהקשר זה כתפאורה לגבריותם האשכנזית של האלופים. מעל ראשיהם מצויין מקום הצילום: "שער האריות", אך ברור כי הערך הסמלי מיוחס ללוחמים עצמם, שחדרו לעיר העתיקה כְּ"אריות". לבסוף, מתחת לשלושה מתנוססות חתימותיהם. טקסט זההחתימה, כמו-גם המסמכים הרבים מפרי עטם של הלוחמים, הכוללים מכתבים אל משפחה ובנות הזוג, שירים, יומנים ויומני מלחמה ועוד, משרתים כולם מטרה אחת שהנה יצירה של הדימוי של לוחמים האוחזים לא רק בסיפא אלא גם בספרא. זהו הדמוי הגברי המפוצל, ה"double bind of masculinity", לפיו הגבר הוא "קצין וג'נטלמן", "דר' ג'קל ומיסטר הייד", בו בזמן.[16] במילים אחרות, חתימות הגנרלים וקישורם ללחימה מהווים תִרבות של אירועי אלימות ממוסדתמלחמהאותה מנציח האתר בדומה לאתרי הנצחה לאומיים אחרים.[17] עובדה זו, הנוגעת למוצגים הטקסטואליים הרבים, נוגעת גם לספר המבקרים בו מתבקשים המבקרים עצמם להשתתף בשיח ההנצחה הלאומי באמצעות פעולות כתיבה וחתימה.

              תמונה ממוגדרת נוספת, גם היא בעלת ערך סמלי גבוה, מציגה את דמויותיהם לבושות המדים והחבוקות של האלוף עוזי נרקיס והרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן. לתמונה זו ערך סגולי שכן היא מדגימה באורך מטונימי את החיבור של האורתודוקסיה היהודית (כפי שהתגבשה בישראל) עם צבאיות ישראלית. כפי שהראו יעל ישי ואחרות, חיבור זה של מבנים פטריאכאליים הנו רב השפעה.[18] הנקודה המרתקת ביחס לתמונה עולה כאשר בוחנים אותה מקרוב, או אז נגלה כי התמונה למעשה הושחטה: סימן של X נחרט על הנקודה בה נושק הרב שלמה גורן את לחיו של האלוף נרקיס. אין לצד ה-X הסבר מילולי אודות סיבת ההשחטה, אולם כפי שצויין לעיל, חלק מאוכלוסיית המבקרים באתר הנה יהודית-חרדית, ואחקדים ממבקרים אלה מוצאים דרכים שונות לבטא מחאה ברורה כנגד האידיאולוגיה הציונית-צבאית המוצגת באתר (כולל כתיבה מחאתית, אנטי-ציונית ישירה בספר המבקרים). בין אם זה הוא מקורו של הסימון ובין אם מקורו אחר, האיקס מבטא ביקורת כלפי ביטוי הקרבה הפיזית בין הגברים (הומוסציאליות צבאית) ו/או בין המערכות הפטריאכאליות שקירבה זו מממשת. הביקורת היא כמובן אקט ממוגדר כשלעצמו, המבטא אידיאולוגיה מגדרית-גברית ברורה.

              שתי תמונות אלה מדגימות, אף אם בקצרה, את האופי המגדרי של אתר ההנצחה, ואת האידיאולוגיה המגדרית-הגמונית שהאתר מקדם. אכן, כמעט ואין באתר ייצוגים מגדריים מגוונים זולת גברים-לוחמים. במעט התמונות בהן נראות נשים, הדמויות מצולמות מרחוק ללא תקריבים רומנטיים-הירואיים המאפיינים את צילומי פניהם וגופם של הלוחמים, והן מצויות בסמיכות לילדים. מתמונות אלה עולה דימוי של נשים וילדים כתלכיד של דמויות חסרות אונים, דהויות ופסיביות, הזקוקות להגנתם של הגברים-הלוחמים. קבוצת הנשים והילדים היא הקבוצה היחידה אשר אינה מופיע באתר במדים, וכך היא מגלמת את הרעיון של "העורף האזרחי" המהווה ההצדקה לקיומה של המלחמה. בעזרת ייצוגיה של קבוצה זו, המובנית באתר כקבוצה שולית, נכונה הזהות ההגמונית-גברית. כפי שחזרה וציינה סינתיה אנלו בעבודותיה על הקשר בין צבא, צבאיות ומגדר, המלחמה ומרחביה הגבריים אינם מושתתים אך ורק על מודלים של גבריות הגמונית, אלא גם על הבנייה של אחרוּת מגדרית בצורת התלכיד אותו היא מכנה ה-“womenandchildren”.[19] מושג זה מציין את הפער בין המרחבים המשפחתיים והציבורים, או בין העורף (הנשי) והחזית (הגברית), ואת חוסר האונים של נשים וילדים המצויים בסביבות בהן מתקיימת לחימה בפועל, או בסביבות שהן אזרחיות לכאורה אך עברו תהליכי מיליטרזציה.

              המשגה נוקבת באשר להבניית שוליותן ואחרותן של נשים באתרי הנצחה המעצבים זיכרון קוקלטיבי-היסטורי, עולה מהערותיה של אנריאה דוורקין. דוורקין אמנם ידועה בעבודותיה על פורנוגרפיה, אולם תשומת הלב שהפנתה לאלימות ממוגדרת ולפגיעה בנשים היתה כרוכה בתהייה על ייצוגן של נשים במוסדות המנציחים מלחמה ואלימות. בעבודתה על הדרתן של נשים מן הזיכרון הקולקטיבי באמצעות מניעת ייצוגן במוזיאון ההנצחה של קורבנות השואה בוושינגטון, שואלת דוורקין בצורה נוקבת "Is Memory Male?"[20] שאלה זו נשמעת טוב יותר בעברית, ותרגומה לשפה זו מבליט את התשובה המצויה בגוף השאלה, שכן בחברות פטריארכאליות שמו של הזכר הוא המממש את ההמשכיות בין עבר, הווה ועתיד. אין הכוונה כי הזכר היחיד הוא הזוכר, אלה המבנה/אידיאולוגיה: הזיכריות, הפטריאכאליות.[21] אגב, אחת התמונות היחידות בהן נראות נשים באתר היא תמונתן של סנש, רייך ולוחמים נוספים, בתקופת האימונים בטרם היציאה לאירופה. התמונה בולטת לא רק משום שנראות בה נשים לוחמות, אלא משום היא התמונה היחידה באתר המבטאת הומור (רפלקסיבי) לגבי עצם אקט הצילום/ההנצחה: בתמונה מחווה סנש בצורה תיאטראלית כלפי חברותיה וחבריה הלוחמים ובכך היא חורגת מן הגישה הדומיננטית המבטאת את "הרומנטיקה של הייצוג הגברי".[22]

מופעי לאומגדר בספר המבקרים

הפנתיאון הגברי-הירואי בו מצויות תמונות אלה מהווה את הסביבה החומרית בה מתקיימים מופעי הנצחה לאומגדריים בצורת כתיבת כניסות הנצחתיות בספר המבקרים. בטרם אבחן אחדות מן הכניסות בספר, ראוי להכיר מקרוב את אופן מסגורו הייחודי של הספר במרחב ההנצחה הגבריאופן מסגור המשפיע על תכליתו של הספר כאובייקט הנצחתי. בעוד ספרי מבקרים ממוקמים באופן טיפוסי ביציאה מאתרים, וכך הם מאפשרים למבקרים לחוות את דעתם על הביקור עם תומו, ספר המבקרים באתר ההנצחה בגבעת התחמושת מצוי עמוק בתוככי המוזיאון. הספר ממוקם באחד האולמות הפנימיים ביותר של המוזיאון, ממש לפני האולם האחרון ובו "קיר הנופלים המוזהב", במקום בו קריין בעל קול גברי נמוך וחמור מקריא ברצף את שמות החללים ושמות יחידותיהם. מיקום ייחודי זה של ספר המבקרים בתוככי מרחב ההנצחה מלוּוה במבנה המרשים בו הספר נמצא ' איור מס' 1 למטה). הספר מונח על לוח כבד של עץ מהודר, שהנו חלק ממתקן פלדה גדול ומרשים הכולל גליל גבוה (4 מ'), ולצידו גליל כתום עליו מונח הספר. משטח הפלדה כולו מוגבה קלות מרצפת המוזיאון, כך שכל המבקרים החפצים לכתוב או לקרוא בספר צריכים "לעלות" כדי להגיע אליו. לבסוף, הכרך עצמו הוא רחב ועבה, והוא כולל מאה דפים העשויים מקלף (לא מנייר), עליהם מודפסים בקו אנכי ארבעה סמלים (בסדר יורד): הסמל של מדינת ישראל, הסמל של עיריית ירושלים, הסמל של צה"ל, והסמל של אתר ההנצחה גבעת התחמושת.

 

 

 

 

תמונה מס' 1: קדושה לאומית באולם ספר המבקרים

 

אופן מסגורו של הספר וצורתו המרשימה, מציעים כי אף שהספר נקרא "ספר מבקרים", הוא משמש בתפקיד שונה למדי מכפי שמשמשים ספרי מבקרים. הספר אינו מזמין כניסות רפלקסיביות המסכמות את הביקור באתר, אלא מהווה ממשק טעון בין המבקרים מכאן, ובין האתרובצורה רחבה יותר המדינה עצמה, מכאן. ממשק זה הוא במה אסטתית ואידיאולוגית המזמינה ביטויים של מעורבות ריגשית והשתתפות בפעולות של הנצחה צבאית-לאומית. מאחר והספר מהווה ממשק השתתפותי, השאלות הקשורות להנצחה בהן אעסוק אינן מוגבלות לייצוגים ממסדיים של נשים בשיח ההנצחה ובמוסדותיה, אלא מתמקדות בהשתתפות נשים בפרקטיקות הנצחתיות ובייצוגים מגדריים ספונטאניים (bottom-up”). זאת ועוד, מאחר והספר גלוי ופתוח לכל המבקרים, הרשאים כרצונם לקרוא ולכתוב בו, מבחינה סמלית מהווה הספר סוכן מתווך מן מוצגים והופעות, תוך שכל שנכתב בו הופך בן רגע למוצג מוזיאלי גלוי וציבורי. זהו כוחו הטרנספורמטיבי של הספר כממשק הנצחתי.

              אופן מסגורו הייחודי ובעקבותיו גם התפקיד שהספר ממלא מגלמים היטב את הפוליטיקה של המגדר באתרי הנצחה לאומיים. ראשית, מעמדו של הספר יוצר קישור דתי ברור לפרקטיקות של קדושה ביהדות, וזאת באמצעות הדהוד מעמד העלייה לתורה וקדושת הכתב ביהדות. אמנם, הקדושה בה מדובר באתרי הנצחה לאומיים אינה קדושת דתית אלא קדושת המולדת,[23] אולם בין אם זו קדושה דתית או הקדושה המפעמת בלב ה"דת האזרחית", היא בעלת ציביון מגדרי בולט, והיא משעתקת בצורה סמלית טקסים פטריאכאליים.

              שנית, ניתן להבין את הפונקציה הטרנספורמטיבית שממלא הספר כפונצקיה תקשורתית גרידא, המאפשרת למבקרים יחידים ולקבוצות של מבקרים לבטא עצמם מעל במה ציבורית ממלכתית. נקודת מבט זו אינה שגויה, והיא מדגישה את ההגברה (האמפליפיקציה) האיכותית שמקנה הספר לכניסות הרשומות בו, ואת המרתן מביטויים של אינדוידואלים או של קבוצות קטנות (משפחה, כיתה, ועוד), למופעים פומביים. אולם פעולה ההגברה בה מדובר, המתיקה את המבקרים מן המרחב הפרטי למרחב הציבורי-לאומי, מהווה כשלעצמה ביטוי מובהק (וסמוי) של פוליטיקה של מגדר ולאומיות. למעשה, פעולות ההמרה בין מרחבים אלה נוגעות באחת השאלות המכוננות בתיאוריה הפמיניסטית, והיא הבנייתה הדיכוטומית של ההפרדה בין הפרטי והציבורי, ויש יחסי הכוח והייצוג של מרחבים אלה. לכן מרחב ההשקה שמאפשר ספר המבקרים טעון בפוליטיקה של מגדר בעצם הגדרתו, המצויה בובדומה לאתרי הנצחה אחריםבצורה מוסווית או מוחבאת.

"במותם ציוו לנו את החיים": מופעי לאומגדר תִקניים

רובן המכריע של הכניסות בספר המבקרים הנן כניסות תקניות (נורמטיביות), והן מבטאות הבנה של האידיאולוגיות הגלויות והסמויות של האתר ההנצחה: האידיאולוגיה הלאומית-צבאית הגלויה, והאידיאולוגיה המגדרית הסמויות, ומביעות עמן הזדהות. המבקרים הבוחרים לכתוב בספר מבינים, אם כן, כי הספר משמש כבמה להבעה של הזדהות לאומית-ציונית והשתתפות בשיח הצבאיות וההנצחה, ושעל אלו לקבל צורה לא ממוגדרת. אף כי הכניסות הרבות שונות זו מזו ואין ביניהן שתיים זהות, אביא בכ"ז דוגמה של כניסה תקנית (דוגמה מס' 1 למטה), ואבקש לגון זה בטרם אדון בכניסות ממוגדרות. זאת, במטרה לעמוד צורתם של מופעי הנצחה תקניים המובצעים מעל במה זו.

 

דוגמה מס' 1

 

"במותם ציוו לנו את החיים"

בזכות הנופלים האמיצים על

גבעת התחמושת אנו וילדינו יכולים

לעמוד כאן ועכשיו בירושלים

המאוחדת.

קדושים הם אנשים אלה.

                                          משפחת מירון

                                          עתלית

                                          19.10.05

 

 

              הכניסה של משפחת מירון הנה כניסה תקנית הן במבנה שלה, המורכב משלושה חלקים (מעין כותרת, גוף הכניסה, וחתימה), והן בתכנה. באשר לתוכן, הכניסה מביעה אהדה לנרטיב הציוני-צבאי אותו מגולל האתר והזדהות עמו. ההיבט המופעי של עולה מכך שהכניסה משקפת ו"מחזירה" לאתר את הנרטיב שהוא עצמו מספר, אולם כעת מנקודת המבט וההפקה של המבקרים-צרכנים (משפחת מירון). כוח מופעיותה של הכניסה נשען על העובדה כי היא מצטטת את הנרטיב שמספר האתר ואת השיח הלאומי-צבאי אותו הוא מציג. המימד החזרתי או "הציטוטי", כלשונה של באטלר, מהווה מרכיב חיוני ביצירת הכוח המופעי ומשמעותו. באטלר מציינת כי "כוחה המחייב של פעולת-הדיבור נשאב מן העתירה למוסכמה", או מן העתירה ל"מורשת הציטוט".[24] ואכן, מובאה זו פותחת בציטוט ישיר (המופיע בגרשיים) של מימרה הלקוחה הישר מן המאגר הלאומי של מימרות הנצחה. ביטוי ציטוטי מעין זה הוא שכיח למדי בספר המבקרים, והוא מגדיר את המובאה כמופע המתייחס לשיח ההנצחתי-לאומי ופועל במסגרתו. בין הציטוטים השכיחים המופעים בכניסות תקניות ניתן למצוא את המימרות "ירושלים של זהב", "יהי זכרם ברוך", "לשנה הבאה בירושלים", "במותם ציוו לנו את החיים" "איך נפלו גיבורים?" ועוד. באמצעות הכניסה מספרת משפחת מירון להנהלת האתר, כמו-גם למבקריו, כי עיקרו של הנרטיב הציוני-צבאי המסופר באתר הנו בכך שקורבנות העבר ("הנופלים האמיצים") הם שאפשרו ("בזכות") את קיום של החיים בהווה ("לעמוד כאן ועכשיו"). המבקרים מאששים את הנרטיב שמגוֹלל האתר בכך שהם מבינים את הקשר ההדוק, שהנו בבחינת זיקה סיבתית בין עבר והווה, וכך מצדיקים את קורבנות המלחמה. מאחר וגם "ילדינו" מוזכרים בכניסות תקניות רבות, ההנצחה עולה לא כמעשה חד-פעמית המתייחס לאירוע מלחמתי יחיד שאירע בעבר, אלא לפעולות הנצחה רקורסיביות, המתייחסות גם לקורבנות ההווה שיאפשרו עתיד טוב ("לילדינו"), וכן הלאה.

              כניסה תקניות מעין אלה מצטרפות למלאי השיחני-הנצחתי של ביטויי ההנצחה באתר, וממילא גם מעשירות ומעדכנות אותא. רווח נוסף שמקוויח האתר מן הכניסות בספר המבקרים הוא בהון אותנטיות, שכן הכניסות מבטאות את נקודת המבט של המבקרים, ומשום כך הן נתפסות כביטויים הנצחתיים-לאומיים ספונטאניים (בלתי ממוסדים) ואותנטיים.

              שתי הערות כעת במקומן מנקודת מבט מגדרית: ראשית, כניסה זו מהווה מופע מגדרי תקני בכך שהיא מחקה את אופן הייצוג המגדרי הרווח באתר (ובאתרי הנצחה אחרים): הכניסה מאדירה את הגברים-הלוחמים, חוזרת על חיוניותם ונחיצותם להגנת המולדת וה"נשימוילדים" (לעיל), ומבצרת את ההון התרבותי האולטימטיבי לו הם זכאים. זאת ועוד, הכניסה גם קושרת כתר דתי לראשם של הלוחמים ("קדושים"), ומוסיפה בצורה זו הוד דתי להישגיהם. כל זאת, ללא התייחסות מפורשת לפוליטיקה המגדרית באתר, או במילים אחרות תוך טשטוש תפקידה של האידיאולוגיה הפטרירכאלית.

              שנית, כרבע מן הכניסות הכתובות בספר חתומות על-ידי המשפחות שכתבו אותן. אף כי ברור שלא כל בנות ובני המשפחה אוחזים בעת במהלך הכתיבה, או לחילופין מנסחים ביחד את לשונה, הכניסה מבטאת מעין "קול משפחתי" ומנכיחה אגב כך את המבנה המשפחתי על במות הממלכתיות. אולם ממש כשם שמדינה הנה מערכת מגדרית, כך גם משפחה הנה מערכת מגדרית (אף כי היה צורך בשנים של מאבק ומחקר פמיניסטי כדי לאכוף עובדה ברורה זו על מדעי החברה). כך שמעל דפיו הציבוריים-לאומיים של הספר, המשפחה והמדינה משיקות זו לזו, ומפגש זה מוצג כמפגש שאינו ממוגדר. כך אנו רואים ששוב, המובאה הנה תקנית גם באשר ל(אי-)מגדריותה, וליתר דיוק באשר להאדרה בלתי מסומנת של הגבריות ההרואית, תוך שילוב אורגאני (פרימורדיאלי) של יחידת המשפחה הקטנה בתוך יחידת הלאום הגדולה.

"חיילי צה"ל - אני מתה וחולה עליכם": נשיות, גבריות ומופעים ממוגדרים

בניגוד לכניסות תקניות, החוזרות ומאשרות את המשולש האידיאולוגי-איקונוגראפי שמקדם האתר הקשור צבאיות, לאומיות ופטריארכאליות, כניסות שאינן תקניות סוטות מן התקן ומאתגרות אי-מאילו הקודקודים של המשולש. כניסות אלה אמנם מהוות מיעוט (הן אינן עולות על 5% מכלל הכניסות), אולם את מימדי הנוכחות וההשפעה שלהן לא ניתן לאמוד אך ורק בצורה כמותית, משום שהן כוללות מימדים תכניים וחזותיים. בשל כך, כניסות בעלות מימדים חזותיים בולטים, או כניסות אשר יוצאות כנגד הנרטיב הדומיננטי בולטות יותר מכניסות אחרות, גם אם מבחינה כמותית הן שכיחות פחות. הכניסות אותן נבחן מייד מעלות לפני השטח את הפוליטיקה של המגדר (ושל המיניות) בהקשר של הנצחה לאומית, ואגב כך חושפות אותה. הן עושות זאת בדרכים שונות, לעתים על-ידי הצגת ביטויי מחאה מפורשים וחזיתיים, ולעתים דווקא על-ידי תמיכה נלהבת באידיאולוגיה הלאומית-צבאית אותה מקדם האתר, ותוך כדי כך הפגנה מוחצנת ולא "שמורה" של ביטויים מגדריים מן הסוג אותה מנסה השיח הפטריארכאלי להסתיר. כך בדוגמה הבאה (דוגמה מס' 2, 8.6.2003):

 

דוגמה מס' 2

 

לחברי צה"ל !!!

אני מאוד מאוד מעריכה את

הפעולות שלכם בארץ ומקווה

שתמשיכו להיות כאלה

נחמדים ושמחים הרבה

הצלחה בריאות וחיים

עד 180 שנה

         -[לב]-

big love        הדר ברדה הפצצה.

              וענבל ברדה הפצצה

 

 

כניסה זו בולטת בכך שהיא מנכיחה בצורה גלויה ייצוגים מגדריים, ואלה מצויים על פני השטח שלה ולא במבנה העומק נסתר. בדומה לכניסות לא תקניות אחרות, זוכים ייצוגים מגדריים לביטויים שיחניים וגראפיים מגוונים. ראשית, המבנה הרטורי הבסיסי של הכניסה שונה מן המבנה המאפיין כניסות תקניות (ר' לעיל), משום שכניסה זו מבצעת פנייה ישירה אל חיילים חיים, ולא איזכור עקיף של חיילים הרוגים. שוני זה, המתייחס למבנה הפנייה (structure of addressivity), הנו חיוני באשר ליצירה של מופע שונה, שאינו תקני.[25] הכניסה פותחת בקריאה רבתי "לחברי צה"ל!!!", המבטאת ומבססת יחסי קירבה חברתיים ורגשיים אל החיילים-לוחמים. בעוד שניתן לבקר את לשון הפנייה, השוגה בהגדרתה את קטגוריית ההשתייכות למוסד הצבאי ("חברים" ולא  "חיילים/לוחמים/קצינים"), ניסוחה של הפנייה מאשש מחקרים הטוענים מזה זמן לקיומו של שיח היוצר פרסוניקפיקציה של החיילים המשרתים בצבא, וקירבה ריגשית רבה ביניהם ובין הספירה האזרחית (ביניהם ובין משפחותיהם, בין החזית ובין העורף, וכו').

              שנית, תוכנהּ של הכניסה מבטא הערכה רבה וחמה לחיילים המשרתים בצבא. תכונותיהם המוערכות של החיילים הנן האקטיביות שלהם ("הפעולות שלכם"), ומצב רוחם המרומם והלבבי ("נחמדים ושמחים"). כותבות הכניסה מבטאות הערכה רבה, אם כן, לחיילים הפעילים והשמחים, ומסיימות את גוף הכניסה באיחולים מקובלים של בריאות, הצלחה ותוחלת חיים. לאור העובדה כי כניסות תקניות מצטטות ומהדהדות את השיח ואת האיקונוגרפיה ההנצחתיים, מענין לבחון כיצד עושה זאת כניסה זו. שני היבטים בולטים לעין: מחד, הכניסה אכן עוסקת בצבא, ובמובן זה היא הולמת את המקום בו נכתבה. מאידך, ניכר כי הכותבות הפכו את היוצרות: מן הרומנטיקה של המוות (תנטוס) אל רומנטיקה של החיים והאהבה (ארוס). הדגשת השמחה וריבוי האיחולים משמשים כדי להפוך את המוות המונכרומאטי שייצוגיו ספוגים בקירות האתר לארוטיקה צבעונית. גם המִספרים משתתפים בהיפוך זה של תנטוס לארוס: בנות משפחת ברדה מאחלות "180 שנה", שאינו המספר המקובל באיחולים מעין אלה. אלא שמספר זה מהווה כפולה של המספר 18, שהוא גיל הגיוס לצבא וגם גיל מותם של כמה וכמה מן החיילים המונצחים באתר (וכן הסכום הגימטרי של אותיות המילה "חי").

              החתימה המסיימת את הכניסה כוללת ציור (לב), שינוי שפה, וציון שמותיהן וכינוייהן של הכותבות. גם בחלק זה של הכניסה ניתן לראות כיצד עושות הכותבות שימוש בנורמות מקובלות של כתיבה בספר המבקרים, ובו בזמן כיצד הן מאלתרות עליהן. איורים של סמלים המשתלבים בטקסט מילולי והמקשטים אותו הם שכיחים למדי בספר ומהווים צילום או ציטוט של העומס האיקונוגראפי האופייני לאתר זה ולאתרי הנצחה בכלל. כך אמנם נוהגות הכותבות, אולם הן לא בחרו לצייר את דגל המדינה או סמלי יחידות צבאיות וכלי נשק (כמקובל), אלא לב. ציורים מעין אלה מאפיינים כניסות "נשיות", העושות שימוש באיקונוגרפיה שונה מזו הגברית-לאומית: רוב הכניסות הממוגדרות החתומות על-ידי נשים כתובות בדיו צבעוני (לרוב בגוונים בהירים של אדום, וורוד וירוק), וכוללות ציורים של לבבות, בלונים ופרחים. לעתים קרובות הן מוקפות קווים מסולסלים צבעוניים (בדומה לעננים). קישוטים אלה, המשמשים למגדור הכניסות ולהדגשתן, מעידים כיצד נשים מאמצות סימבוליקה מגדרית כדי לבטא קול הנצחתי "נשי" מעל במה זו.

              בכניסה של בנות משפחת ברדה, ציור הלב מלוּוה במילים "big love", המבטאות חילוף צופן (code switch). בעוד שמושג סוציולינגוויסטי זה מתייחס לרוב למעבר משפה לשפה, למעשה מצוי כאן חילוף של שני צפנים: מטקסט לציור ומעברית לאנגלית. בשל העובדה כי תיירים יהודים מחו"ל מרבים לבקר באתר ולפקוד את ספר המבקרים, כניסות רבות הנן למעשה רב-לשוניות, ולעתים קרובות ניתן לראות חילופי שפה בתוך אותה כניסה (לרוב מאנגלית לעברית). אולם בעוד שחילופי השפה התקניים מבטאים מעבר מאנגלית לעברית שהנה שפת הקודש, תוך כתיבה בעברית של מילים כגון "ירושלים", "ארץ ישראל" ו"משיח", כותבות כניסה זו עוברות לאנגלית דווקא, ולשימוש רומנטי-אופנתי ולא הירואי באמצעי זה של חילוף צופן.

              לבסוף, גם בחתימת הכניסה מצוייה וריאציה מגדרית על הנורמה של כתיבה הנצחתית: הכותבות אמנם חותמות את שמותיהן כמקובל, אולם הן מצרפות כינוי השאוב מעולם השיח המגדרי-מיני ולא מעולם השיח הצבאי-הלאומי. ליתר דיוק, הכינוי "פצצה" בו בחרו לעצמן כנשים מעל במה זו מצוי בדיוק במרחב החפיפה המטונימית שבין מיניות וצבאיות, ובין גוף האישה וחומר הנפץ. בכך מעלות בנות משפחת ברדה שוב ושוב לפני השטח את המגדר ואת המיניות הרוחשות בצורה מסווית באתר, ואשר אליהן הן מגיבות.

              כניסות "נשיות" דומות לזו, מאופיינות בפנייה ישירה לחיילים חיים, ובהנכחתו של הארוס באמצעים מילוליים וגרפאיים. כך בשתי הכניסות הבאות. הראשונה (כתובה בעת אדום): "חיילי צה"ל /אני חולה עליכם /שרופה ומודה לכם /על העבודה שאתם משקיעים /בשביל הארץ שלנו /ברקת", והשניה (כתובה בטוש וורוד זוהר ומוקפת בקו מסולסל): לצה"ל /כל הכבוד /ע-נ-ק /על הכל הכל הכל... /תזכרו תמיד שאנחנו /אוהבים אותכם /ה-מ-ו-ן [לב] - נעמי. תפקידן של כניסות מעין אלה, המנכיחות נשים ונשיות במרחבים הנצחתיים מעלות על הדעת את דבריה של אורלי לובין:

 

“In replacing the narrative of death … the narrative of desire places the body above rather than below (ground), displaces violence (from the battlefield to the battle between the sexes, thus metaphorizing and depoliticizing violence altogether), and mutes the threat of death, of being wounded, of pain.[26]

 

              שלא מתוך כוונת המחבר(ת), כניסות לא תקניות כגון אלה חושפות את האידיאולוגיה המגדרית המצויה בצורה מוסווית בלב האתר, והן עושות זאת באמצעות הסבת הרומנטיקה של המוות לרומנטיקה של חיים ומיניות. באמצעות הנכחת והבלטת הזהות המגדרית והמינית (הטרוסקסואלית) של המנציחות, ממילא מונכחת גם זהותם המגדרית (והמינית) של החיילים המונצחים והממוענים על-ידי הכניסה. אם ניתן לעשות פראפראזה על המושג מיליטריזם קוגניטיבי" שהציע ברוך קימרלינג,[27] אציע כי הכותבות מייצרות מופע של "מילטריזם אמוציונאלי": הן מבטאות בגלוי ובמפורש את "אהבת הצבא(י)" בצורת חיבה וכמיהה נשית אל גברים/גבריות במדים.              

"ימותו כל הצניפים!!": מופעי מחאה גברית

קבוצה נוספת של כניסות לא תקניות החושפות את הפוליטיקה של המגדר, כוללת מופעים של גבריות מחאתית. בדומה לכניסות דלעיל, הכוונה לכניסות המבטאות מתח, ולעתים ניגוד מפורש וחזיתי עם אי מאילו האידיאולוגיות של האתר, ו/או עם אופני הצגתן הגלויים או הסמויים. המושגים "גבריות מחאתית" או "גבריות מתנגדת" מתייחסים לכך שבכניסות אלה הפוליטיקה של המגדר עולה לפני השטח סביב מתחים מגדריים המתייחסים לסוגים של גבריות. כפי שציין רוברט קונל בספרו על סוגי גבריות, "בתוך הגבריות קיימת פוליטיקה של מגדר".[28] כך שבניגוד לתפיסה מקובלת, גבריות אינה מונוליתית כלל ועיקר, והיא בנויה כמערכת מדרגית של כוח והון ממשיים וסמליים, המצטלבת עם מערכות כוח ומשמעות אחרות.

              הדוגמה הראשונה היא כניסה קצרה בת שלוש מילים ושלושה סימני קריאה בלבד: ביטון היה פה!!! הכניסה כתובה בכתב גדול מאוד וילדי (היא ממלאת כמעט את כל שטחו של העמוד הרחב בספר המבקרים), הדומה לגרפיטי, והיא מוקפת בעיגול גדול. כניסה קצרה זו מְפרה את הנורמה הן מבחינה גראפית והן מבחינת מבנה המבע שלה: גודלה מופרז ותוכנה אינו הולם את הבמה ההנצחתית עליה היא נכתבה. אולם בעוד שסטייתה של כניסה זו מן התקן ברור, מענין לבחון כיצד היא משיגה אפקט מחאתי דווקא מתוך התייחסות לשיח ההנצחה ולמופעיו האחרים בספר המבקרים: ראשית, גודלה של הכניסה אכן מנופח, אולם כפי שצויין לעיל, השימוש בכלים (איקונו)גראפיים שכיח מאוד באתר ובעקבותיו גם מעל דפי הספר. זאת ועוד, המובאה אמנם איננה כוללת חתימה מסודרת ונפרדת, אולם שם הכותב מופיע בגוף הכניסה. גך שמבחינות אלה, הכניסה אמנם מבטאת וריאציה, אולם זו קשורה בצורות המבע התקניות ומאלתרת עליהן. מחברהּ של הכניסה מצויין בשם משפחה מרוקאי, המהדהד בסביבה זו מופעי הנכחה מזרחיים במרחבים אשכנזיים-הגמוניים. אחת הדוגמאות הידועות היא הגרפיטי "ברוך ג'מילי", אשר התנוסס במקומות בולטים במהלך מלחמת 1948, ואשר ייצג את החלפתו של הפלסטיני בערבי-היהודי כ"אחר" של החברה הישראלית.[29] נראה כי קיים רצף מחאתי בין "ברוך ג'מילי" ל"ביטון היה פה!!!", המהווים ביטויים גראפ(ט)יים של ניסיונות לחדור את קיר ההשתקה, ולהנכיח קול גברי-מזרחי באתרים החוגגים את האיחוד ההגמוני של צבאיות/גבריות (כוח), מכאן ואשכנזיות (סטאטוס חברתי), מכאן. כניסה זו מהווה תזכורת כי נקודת ההשקה ההנצחתית בין המערכת הלאומית והמערכת הצבאית, תורמת אף היא לשימור הפערים וההדרות המגדריות והאתנומעמדיות בתוך עולם הברים. ראוי להזכיר בהזדמנות זו כי בעוד שהגנרלים המוצגים באתר הם ממוצא אשכנזי בלבד (ר' למעלה), בין החללים מצויים שמות משפחה מזרחיים רבים (כ-40% מן הנופלים בקרבות על ירושלים במלחמת 67' הנם ממוצא מזרחי). כך שהמופע ההנכחתי הגברי "ביטו היה פה!!!" אינו מתייחס רק לביטון פרטי מסויים, אלא ל"ביטונים" נוספים שקדמו לכותב הכניסה ושיבואו אחריו, ואשר "היו פה" - השתתפו ונהרגו כגברים נשכחים.[30]

              הדוגמה השנייה למופע מחאה גברי היא מפורשת וישירה (דוגמה מס' 3, ר' תמונה מס' 2 למטה).

 

 

13

                            מאמר לאומגדר3.doc

 

 

דוגמה מס' 3

 

גולני כבוד!!

[ציור של עץ]

ימותו כל הצניפים!!

[ציור של נחש ועליו X]

[ציור של ארבע עקבות]

הייתי פה...

 

                                 תמונה מס' 2: "גולני כבוד!!"

 

              דוגמה זו ממחישה מחאה גברית ואתנית, ובהשוואה לדוגמה הקודמת זוהי מחאה בוטא ומורכבת יותר, המביאה לביטוי הכרה מפורשת בעצם מעשה ההתרסה. הכניסה מפנה את תשומת לב הקוראים לכך שאתר ההנצחה הממלכתי אינו חוגג רק את "שחרור" ו"איחוד" ירושלים, אלא גם את העובדה כי הישג זה הושג על-ידי חטיבת הצנחנים. חטיבת הצנחנים מזוהה עם הישגי העבר ועם ההגמוניה הגברית-אשכנזית. נקודה זו קשורה בכך שבצבא, ובתוך המערך הקרבי, מתקיים מאבק סמלי על הגמוניה גברית, כאשר מצד אחד מצוי מודל הלוחם אותו מגלם הצנחן, המזוהה באופן היסטורי עם הממסד ועם ההון הסמלי הקשור בהישגים הרואיים, ומצד שני לוחם גולני, המזוהה עם מודל מחאתי, הזוכה בשנים האחרונות להד ציבורי, של גבר-לוחם, "שאינו בוכה". המודל הצברי של הצנחן משלב גם מידה של מוסריות ("טוהר הנשק"), שהיא ביטוי של נאורות, בעוד שהמודל הגברי המתייחס ללוחמים בחטיבת גולני מיוצג על ידי דמותו המחוספסת של הישראלי המכוער.[31]

              כניסה זו מציגה אם-כן מופע מחאתי בוטא, המעלה על נס מודל גברי חלופי למודל ההגמוני המוצג והמונצח באתר. תוכנה של המחאה הנו אקט של ביטול אלים של סמל חטיבת הצנחנים (נחש אדום), הנעשה בצורת מחיקה כפולה: שיחנית (מילולית) ואיקונית, לטובת ההנכחה הכפולה, גם היא שיחנית ואיקונית, של חטיבת גולני (עץ ירוק עם שורשים). בדומה למחאה המזרחית במילותיו של ביטון, גם כאן עצם ההתכתבות עם הנושא העדתי-מגדרי חושף את המתח, הריבוד וההדרה אותן מנציח האתר בצורה מסווית. בדומה למחאות הקודמות, מחאה מסוג זה פועלת פעולה כפולה בכך שהיא מציגה הדים של "סיפור-נגד" שאינו הגמוני, ובתוך כך מעלה לפני השטח את קיומה ופעולתה של פוליטיקה של מגדר בתוך הגבריות.

              כניסות נוספות, אשר מעלות לפני השטח השיחני את הפוליטיקה של המגדר בעולמם של גברים, עושות זאת בטון מחאתי פחות ואף ללא טון מחאתי כלל. כניסה אחת, למשל (בכתב מודגש) איפה גולני? במקום לציין אהדה לנרטיב הצבאי-ציוני, כניסה לא תקנית זו מעלה פקפוק באשר לפרוייקט ההנצחה בגבעת התחמושת ולמהימנותו, בכך שהיא רומזת להיעדרות או להעלמה לא רק של חטיבת חי"ר מסויימת, אלא גם של סוג של גבריות. בכניסה אחרת, החתומה במילים "עורב גולני", נכתב: "לא כבשנו את ירושלים, אך היא תמיד בליבנו". כניסה זו אינה מחאתית אלא מתנצלת דווקא. אולם בעת שהכותבים מבטאים הכרה בהון הסמלי המשמעותי בו זכתה חטיבת הצנחנים בעת כיבוש ירושלים, הם ממילא גם מאשרים את עובדת קיומו של מדרג גברי, וכי אתר ההנצחה משחק תפקיד במערך של סמלים וייצוגים אתנומעמדיים של מודלים של גבריות בישראל.

כותבות/נעלמות: מבט מקרוב על השתתפות נשים בהפקת הנצחה

עד כה נבחנו כניסות החושפות את הפולטיקה המוסווית של מגדר בפעולות הנצחה באמצעות ניתוח היבטים שיחניים ו(איקינו)גראפיים של הכניסות. אולם שיטת המחקר האתנוגראפית בה נקטתי מאפשרת ניתוח מגדרי המתייחס גם לפעולות ההשתתפות עצמן, הלא הן רגעי הניסוח והכתיבה של הכניסות בספר. אם קודם לכן עסקתי בניתוח מגדרי-סמיוטי של הכניסות, התצפית על פעולות ההשתתפות מאפשרת להסיק לא רק על יחסי מגדר בתוך ומתוך הכניסות, אלא גם לצפות ולראות כיצד נשים וגברים "עושים הנצחה". העובדה הכמותית הפשוטה העולה מן התצפית היא כי בלמעלה מ-80% מן המקרים בהן נכתבו כניסות שלא סומנו או זוהו מפורשות מבחינה מגדרית (כגון הכניסה של משפחת מירון, לעיל), היו אלה נשים אשר כתבו אותן, כמעט תמיד אימהות. בחלק זה אביא דוגמה אחת בלבד (דוגמה מס' 4, ר' תמונה מס' 3 למטה).

 

 

 

דוגמה מס' 4

 

תן לשים ת'ראש על דיונה

תן למוזות קצת לרעוב

תן לנוח על כל שער

תן את הכבוד ל...

                  צה"ל!!

 

אוראל. א.

5.11.08

                              

                       תמונה מס' 3: כותבות-נעלמות

 

 

              בעת הגיעי לאולם ספר המבקרים באחד מימי המחקר (בבוקר של נובמבר, 2008), היו באולם כמה עשרות תלמידים מכיתות י"א בביה"ס במרכז הארץ, אחדים מהם מעלעלים בדפי הספר. בהדרגה עברה רוב השכבה לאולם סמוך לצפות בסרט הנצחה, ובאולם נשארו שתי בחורות ובחור, ולאחר שאחת מהן הלכה נשארו רק השניים. לאחר שהבחור חיפש כלי כתיבה לצד הספר ולא מצא, הוא פנה אלי ושאל אם יש לי עט. נתתי לו את העט שהיה ברשותי, והוא הניח אותו על הדף כמתכונן לכתוב. רגע לפני שהחל בכתיבה, הרים את העת מהדף והציע אותו לידידתו שעמדה מימינו, ואמר: "את כותבת יפה יותר". ידידתו לקחה את העט בידה הימנית והחלה רושמת את המילים שהכתיב הבחור. היו אלה שלוש השורות הראשונות של הכניסה, הלקוחות מפזמון של משיר מוכר. לפני כתיבתה של השורה הרביעית הורה הבחור לבחורה: "עכשיו בגדול", ולאחר שהנערה סיימה את המשפט, הוא לקח את העט בחזרה לידיו וחתם את שמו ואת התאריך בתחתית הכניסה, כמקובל. לאחר מכן שניהם יצאו מן האולם.

              כאמור, בחינת הטקסט של הכניסות בספר אינה מאפשר לקבל את מלוא התמונה המתארת את היחסים בין מגדר ומופעי הנצחה. דפי הספר משמשים כבמה, ובמובן זה הם גלויים וציבוריים, אולם רגעי הפקת הכניסות עצמן אינם גלויים וציבוריים, והם מהווים רגעים אינטימיים וברי חלוף שאלמלא תועדו בתצפית לא היה נשמרים. רגעים אלה מתרחשים "אחורי הקלעים" של במות ציבוריות, ובהן ממומשים יחסי מגדר. כך גם עולה מתצפית זו.

              בטרם התחיל לכתוב, אמר הבחור לידידתו כי היא "כותבת יפה יותר" ממנו. זהו משפט מפתח, משום שהוא מהווה את ההסבר שבגינו העדיף הבחור להימנע מכתיבת הכניסה בעצמו והעביר את שרביט ההנצחה לידידתו. הבחור ידע קרוא וכתוב (כפי שניכר מן החתימה ומציון התאריך) וכתב ידו אינו בלתי קריא. על-כן, נראה כי מאחורי הביטוי "כותבת יפה" לא מצויה שאלה של היכולת להפיק טקסט, אלא מצויים תפקידים מגדריים הקושרים בין נשים ובין אוריינות (פעולות כתיבה וקריאה). בפרט, נראה כי מצויה כאן ההכרה של הבחור (ששמו כפי הנראה אוראל) כי המדובר בבמה אסתטית, וכי היכולת שלו כגבר להפיק כניסה ראויה על במה זו נופלת מיכולתה של ידידתו. אם-כך, הביטוי "כותבת יפה" אינו מתייחס לשאלה אוריינית פשוטה, אלא לכך שכאישה, ידידתו קומפטנטית יותר במילוי המטרה ההנצחתית שהציב לעצמו. בדומה לנשים המשתתפות בפרטיקות לאומיות אחרות, מהשתתפות סמלית בטקסים ועד לידה ופיריון, ל"כתב היפה" יש ערך ייצוגי-ציבורי, והוא מממש את השתתפותה הנסתרת של האישה בפרוייקט הלאומי. ראוי לציין כי הידידה אינה מתמרמרת או מתנגדת לבקשתו של הבחור, ונראה כי היא מבינה ומסכימה עם הטענה החבויה בה כדבר מובן מאליו.

              במהלך הכתיבה מתפקד הבחור כמנסח הבלעדי של הטקסט, והוא אינו משתף את הבחורה או מתייעץ בה באשר לניסוחו. אדרבא, הוא מכתיב לא רק את תוכן הדברים אלא גם את צורתם. חלוקת התפקידים המגדריים ברורה לשניים, ואם להשתמש במונחים שהציע אירווין גופמן, אזי הגבר הוא "המחבר" (author), המנסח את הטקסט והאחראי על תכניו, ואילו האישה מתפקדת כמנפישה (animator), שהיא מעין "מכונת כתיבה ", ותפקידה מסתכם בהפקה הפיזית של הטקסט (או של הקול, במקרה של דיבור).[32] אולם ברור כי מדובר בהפקה משותפת ומתואמת של השניים. הדוגמה הטובה ביותר לכך עולה כאשר הבחור מבקש כי השורה הרביעית תכתב בכתב גדול יותר. הבחורה, מבינה היטב את בקשתו, לא רק מגדילה את גודל האותיות, אלא גם מסגננת ומעטרת את השורה בצורה המבחינה בינה ובין השורות שלפניה או אחריה בכמה מימדים. המנפישה (אישה) מבינה מה מבקש המחבר (גבר), ובנוסף להגדלת הכתב היא גם מטה את האותיות, ומוסיפה שלוש נקודות וסימני קריאה חינניים בסוף השורה. במילים אחרות, בת הזוג להפקת המופע יודעת מהו תפקידה המגדרי בפרוייקט ההנצחתי, והיא יודעת כיצד למלא תפקיד זה על הצד הטוב ביותר. רק בזכות ההכרה והידיעה ההדדית של תפקידיהם המגדריים של השניים, יכולים המחבר והמנפישה להצליח להפיק במשותף כניסה הנצחתית ראויה בתכניה ובצורתה, ההולמת במה זו.

לאומיניות: לעשות (ביד) הנצחה

בחלקו האחרון של המאמר ברצוני להוסיף בקיצור נמרץ שתי הערות העוסקות בנקודת מבט מינית (sexuality) על ההנצחה ומופעי ההנצחה בספר המבקרים.[33] אינני מתכוון להציג כניסות נוספות, ואף לא לקרוא קריאה נוספת, מינית בכניסות בהן דנו לעיל (זאת למרות שניכר כי אחדות מהן מבקשות קריאה לאומינית ומערכת המגדר שהן מנכיחות במרחבי הנצחה ממלכתיים ממילא כוללת גם מערכת מינית). נקודת המוצא להערותיי הנה המימד הסמלי של המתקן דמוי-האנדרטה בו מצוי ועל-ידו ממוסגר ספר המבקרים (ר' תמונה 1 למעלה): המראה הפאלי הבולט של צורתו הגלילית של המתקן, האופייני לגיאומטריה האנכית של אנדרטאות הנצחה, מסמן את ההנצחה ואת הפעולות הקשורות בה כאקטים בעל גוון פאלי-מיני.

              אם כך, ההערה הראשונה מתייחסת לכך שבעוד שהעוצמה הסמלית המיוחסת לפאלוס היא עוצמה דינאמית המבטאת כוח ותנועה, ובהקשר הצבאי זוהי פוטנציה המתבטאת בתנועה של חדירה, פריצה, כיבוש, ואונס, העוצמה הסמלית של אנדרטאות הנצחה גבריות-לאומיניות משקפת כוח בעל מימד סמלי שונה: כוחה של הנוכחות והניראות של הפאלוס. אין המדובר עוד בתנועתיות (mobility) וביכולת החדירה פאלית, אלה ההיפך מכך: ביכולת הפאלוס להיות (נייח), לתפוס מקום, לסמן. את ההיפוך ניתן להדגים בעזרת עבודותיו של ויריליו[34], בהן מהווה הטנק את המטונימיה של התנועה, ולעומתו מהוות אנדרטאות לאומיות-הצבאית את המטונימיה הגברית של נייחות (immobility). זאת במישור החומרי והסמלי בו-זמנית. כך גם באתר גבעת התחמושת: האנדרטאות הזקורות הפזורות במרחבו הפתוח, ומיקומו של ספר המבקרים בתוך מתקן גלילי-אנכי, מסמלים את ההנצחה או העצירה הסמלית, המוחלטת והקבועה של התנועה. מתקן האנדרטה הכבד עשוי ברזל שחור, והוא המקנה תחושת יציבות ונייחות מוחלטות, הנצחתיות. לאור היפוך סמלי זה, הפאלוס אינו נע עוד לעבר מטרה כלשהי, אלא המבקרים הם שנעים לעברו. בדומה לצריחי קתדרלות, העוצמה הפאלוס-הגמונית נובעת מן העוצמה האנכית והנייחת, והמבקרים הם הבאים אל מרחב ההתכנסות המצוי לאורו (או לצילו) של הפאלוס.

              הסיבה לאי תנועתו של הפאלוס הלאומי היא פשוטה: כבר אין לו צורך בתנועה. האנדרטה הנייחת והזקורה בגבעת התחמושת ובאתרי הנצחה לאומית אחרים מסמנים ומזכירים תנועות של קרב שהצליחו, ומסיבה זו הן מסמנות את הניצחון ואת חגיגתו. כעת אין עוד צורך בתנועות ובחדירות, אלא בהמשך ההנכחה של הניצחון ובהמשך הפקת הרווחים מיצחונות העבר. ציינתי כי רוב המבקרים באתר נמנים על רקע סוציו-אקונומי נמוך-בינוני (כך ניכר גם מן הכניסות), וכי האליטה אינה פוקדת את האתר. זוהי תמונה נכונה אך בלתי שלמה, שכן נוכחות הפאלוס היא היא נוכחותה של האליטה באתר, אליה עולים לרגל, ועמה מתכתביםמפארים אותה ולעתים רחוקות מבקרים אותה.

              ההערה שנייה, הגזורה מקודמתה, מתייחסת לפעולות הנעשות על ספר המבקרים. מנקודת מבט אסתטית-מינית, ניתן לראות בכניסות בספר הקישוטים של הפאלוס הלאומי. ראינו כי פעולות הכתיבה והאיור הנצחתיות בספר המבקרים הן פעולות בעלות מימדים חזותיים ו(איקינו)גראפיים בולטים. ככאלה, פעולות אלה הנן פעולות "קישוט הפאלוס". במובן זה, תכניהן של הכניסות משניים לעובדת היות הכניסות עיטורים גראפיים ביסודן, מעין קעקועים המאויירים על עור הפאלוס הלאומי. על-כן הפעולות ההנצחתיות-דיסקורסיביות, הנעשות בידי המבקרים הכותבים בספר, אינן, כפי שנדמה בראש ובראשונה פעולות שיחניות, אלה פעולות המקשטות, מעטרת ומייפותושמא אף ניתן לומר: מענגותאת העור (הקלף) של הפאלוס. כך ניתן לראות באור שונה את פעולות הכתיבה בספר, ולהבינן בראש וברשונה כפעולות של מגע ואינטראקצאיה בעלת הקשר מיני בין הזזרחי העלים לרגל לאתר ההנצחה, ובין הפאלוס האובליסקי המנציח את הכוח.

 

סיכום

    • --להשתתף בפרוייקט חשיפת ההסוואה המגדרית וההבנייה ההאידאולוגית-מגדרית המצויה באתרי הנצחה ומורשת Syvia Walby (1996: 243): "nationalist projects are simultaneously gender projects". In (Balakrishnan, 1996)

 

--אנדרסון צריך להיות פה איפושהו. אמנם לא עסק במגדר אך בכ"ז.

--It is through this dual existence … that women can become the connecting thread between the military space and the familial space. The female body needs to be present at the same time in both spaces … Only then does she become continuity itself (Lubin, Feminism and the Military)


 

 

 

 

 


ביבליוגראפיה

 

Aitchison, C. (1999). Heritage and nationalism: Gender and the performance of power. In D. Crouch (Ed.), Leisure/tourism Geographies: Practices and Geographical Knowledge (pp. 59-73). London: Routledge.

Anderson, B. R. O. G. (1983). Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism. London: Verso.

Balakrishnan, G. (Ed.). (1996). Mapping the nation. London: Verso.

Bellah, R. N. (1967). Civil religion in America. Daedalus, 96(1), 1-21.

Bhabha, H. K. (1994). The Location of Culture. London: Routledge.

Bhabha, H. K. (Ed.). (1990). Nation and Narration. London: Routledge.

Billig, M. (1995). Banal nationalism. London: Sage.

Bordo, S. (1999). The Male Body: A New Look at Men in Public and in Private. New York: Farrar, Straus and Giroux.

Butler, J. (1993). Bodies that Matter: On the Discursive Limits of "Sex". New York: Routledge.

Connell, R. R. (1995). Masculinities. Cambridge: Polity Press.

Dworkin, A. (1997). The U.S. Holocaust Memorial Museum: Is Memory Male? In A. Dworkin (Ed.), Life and Death (pp. 240-250). New York: Free Press.

Edensor, T. (2002). National identity, popular culture and everyday life. Oxford: Berg Publishers.

Edensor, T., & Kothari, U. (1994). The masculinisation of Stirling’s heritage. In V. Kinnaird & D. Hall (Eds.), Tourism: A Gender Analysis (pp. 164-187). Chichester: Wiley.

Enloe, C. H. (1990). Womenandchildren: Making feminist sense of the Persian Gulf War. The Village Voice, 25.

Goffman, E. (1956). The presentation of self in everyday life. Edinburgh: University of Edinburgh, Social Sciences Research Centre.

Goffman, E. (1974). Frame Analysis: An Essay on the Organization of Experience. Boston: Northeastern University Press.

Goffman, E. (1981). Forms of Talk. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

Heywood, A. (2003). Political ideologies: an introduction (3rd ed.). New York: Palgrave Macmillan.

Kimmerling, B. (1993). Patterns of militarism in Israel. European Journal of Sociology, 34, 196-223.

Kristeva, J. (1993). Nations Without Nationalism (L. S. Roudiez, Trans.). New York: Columbia University Press.

Liebman, C. S., & Don-Yihya, E. (1983). Civil Religion in Israel: Traditional Judaism and Political Culture in the Jewish State. Berkeley: University of California Press.

Lubin, O. (2002). "Gone to soldiers": feminism and the military in Israel. Journal of Israeli History, 21(1&2), 164-192.

Mosse, G. L. (1988). Nationalism and Sexuality: Middle-class Morality and Sexual Norms in Modern Europe. Madison: University of Wisconsin Press.

Noy, C. (2008). Writing ideology: Hybrid symbols in a commemorative visitor book in Israel. Journal of Linguistic Anthropology, 18(1), 62-81.

Noy, C. (2009a). ’I WAS HERE!’: Addressivity structures and inscribing practices as indexical resources. Discourse Studies, 11(4), 389-408.

Noy, C. (2009b). The Politics of Authenticity in a National Heritage Site in Israel. Qualitative Sociology Review, 5(1), 112-129.

Sharp, J. p. (1996). A feminist engagement with national identity. In N. Duncan (Ed.), BodySpace: destabilizing geographies of gender and sexuality (pp. 97-107). London: Routledge.

Turner, V. W. (1980). Social dramas and stories about them. Critical Inquiry, 7, 141-168.

Turner, V. W. (1986). The Anthropology of Performance. New York: PAJ Publications.

Virilio, P. (1986). Speed and Politics: An Essay on Dromology (M. Polizzotti, Trans.). New York: Columbia University.

Yosef, R. (2004). Beyond Flesh: Queer Masculinities and Nationalism in Israeli Cinema. New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press.

Yuval-Davis, N. (1997). Gender & Nation. London: Sage Publications.

 


[1] ר' למשל Goffman, E. (1956). The presentation of self in everyday life. Edinburgh: University of Edinburgh, Social Sciences Research Centre, Goffman, E. (1974). Frame Analysis: An Essay on the Organization of Experience. Boston: Northeastern University Press. וכן Turner, V. W. (1980). Social dramas and stories about them. Critical Inquiry, 7, 141-168, Turner, V. W. (1986). The Anthropology of Performance. New York: PAJ Publications..

[2] למשל, ג'ודית באטלר, קוויר באופן ביקורתי, תרגום: דפנה רז. רסלינג, 2001, וגם Butler, J. (1993). Bodies that Matter: On the Discursive Limits of "Sex". New York: Routledge.

[3] ר' Heywood, A. (2003). Political ideologies: an introduction (3rd ed.). New York: Palgrave Macmillan. עמ' 15.

[4] Anderson, B. R. O. G. (1983). Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism. London: Verso.. סקירה מצויינת של גישות אלה מופיעה במבוא של ספרה של נירה יובל-דייויס Yuval-Davis, N. (1997). Gender & Nation. London: Sage Publications.

[5] Billig, M. (1995). Banal nationalism. London: Sage, Edensor, T. (2002). National identity, popular culture and everyday life. Oxford: Berg Publishers. Bhabha, H. K. (Ed.). (1990). Nation and Narration. London: Routledge, Kristeva, J. (1993). Nations Without Nationalism (L. S. Roudiez, Trans.). New York: Columbia University Press.

[6] ביליג, שם, עמ' 6.

[7] During, S. (1990). Literature - nationalism's other? The case for revision. בתוך באבא, שם, עמ' 138. השווה לביליג, המציע כי, To have a national identity is to possess ways of talking about nationhood שם, עמ' 8.

[8] קריסטווה, שם, עמ' 44.

[9] אדנסור, שם, עמ' 69.

[10] Multivocality ר' באבא, שם.

[11] Bhabha, H. K. (1994). The Location of Culture. London: Routledge. עמ' 178.

[12] עמ' 243. פרק בספר של Balakrishnan, G. (Ed.). (1996). Mapping the nation. London: Verso. ר' גם Sharp, J. p. (1996). A feminist engagement with national identity. In N. Duncan (Ed.), BodySpace: destabilizing geographies of gender and sexuality (pp. 97-107). London: Routledge..

[13] בתים מתוך השיר "גבעת התחמושת", מילים: י. טהרלב, לחן: י. רוזנבלום. 

[14] מיקומו של האתר בזירת הקרבות מקנה לו הון אותנטי משמעותי. עם זאת, תיאור זה אינו מדוייק לחלוטין, והוא מהווה חלק מה"פוליטיקה של אותנטיות" באתר. ר' Noy, C. (2009b). The Politics of Authenticity in a National Heritage Site in Israel. Qualitative Sociology Review, 5(1), 112-129.

[15] Edensor, T., & Kothari, U. (1994). The masculinisation of Stirling’s heritage. In V. Kinnaird & D. Hall (Eds.), Tourism: A Gender Analysis (pp. 164-187). Chichester: Wiley. Aitchison, C. (1999). Heritage and nationalism: Gender and the performance of power. In D. Crouch (Ed.), Leisure/tourism Geographies: Practices and Geographical Knowledge (pp. 59-73). London: Routledge..

[16] Bordo, S. (1999). The Male Body: A New Look at Men in Public and in Private. New York: Farrar, Straus and Giroux..

[17] הרחבה על נקודה זו ר' בחיבור העוסק באידיאולוגיה לשונית באתר, אצל Noy, C. (2008). Writing ideology: Hybrid symbols in a commemorative visitor book in Israel. Journal of Linguistic Anthropology, 18(1), 62-81. מענין כי באתרי הנצחה שאינם אתרי הנצחה לאומיים, לעתים אין שיפוט מוסרי מקדים באשר לגברים המונצחים, ועל קהל המבקרים להחליט האם גברים אלה הנם "גיבורים" או "נבלים".

[18] ישי, יעל. (1996). "מיתוס ומציאות השוויון בין המינים: מעמד האישה בישראל", בתוך: משה ליסק וברוך קני-פז (עורכים), ישראל לקראת שנת אלפיים, מאגנס. עמ' 129-103.

[19] ר' Enloe, C. H. (1990). Womenandchildren: Making feminist sense of the Persian Gulf War. The Village Voice, 25.

[20] Dworkin, A. (1997). The U.S. Holocaust Memorial Museum: Is Memory Male? In A. Dworkin (Ed.), Life and Death (pp. 240-250). New York: Free Press. .

[21] מספר גופים פמיניסטיים שמו להם לאחרונה למטרה לנכס בחזרה את הזיכרון הקולקטיבי בזירת ההנצחה הממוסדת. כך, למשל "זוכרות" (ר' http://www.nakbainhebrew.org/), וכן גילעת, יעל (2008). אמהות ולאומיות: קולן של נשים אומניות בשיח השכול וההנצחה. הרצאה בכנס מגדר ולאומיות, אונ' תל-אביב, 26.11.2008.

[22] דוורקין, שם, עמ' 242.

[23] ר' על גלגולה של הקדושה פרה-מודרנית ב"דת האזרחית" הלאומית-מודרנית עמד בצורה משכנעת הסוציולוג רוברט בלה. ר' Bellah, R. N. (1967). Civil religion in America. Daedalus, 96(1), 1-21. באשר לדת האזרחית בהקשר הציוני, ר' Liebman, C. S., & Don-Yihya, E. (1983). Civil Religion in Israel: Traditional Judaism and Political Culture in the Jewish State. Berkeley: University of California Press.

[24] באטלר, ג' (2001). קוויר באופן ביקורתי. תל-אביב: רסלינג. עמ' 25-26.

[25] Noy, C. (2009a). ’I WAS HERE!’: Addressivity structures and inscribing practices as indexical resources. Discourse Studies, 11(4), 389-408.

[26] ר' Lubin, O. (2002). "Gone to soldiers": feminism and the military in Israel. Journal of Israeli History, 21(1&2), 164-192..

[27] ר' Kimmerling, B. (1993). Patterns of militarism in Israel. European Journal of Sociology, 34, 196-223.

[28] Connell, R. R. (1995). Masculinities. Cambridge: Polity Press. וכן ר' ששון-לוי, א' (2003). גבריות מתוך מחאה: על כינון הזהויות של חיילים בתפקידי צווארון כחול. סוציולוגיה ישראלית, ה(1), 120-75.

[29] שנהב, י' (2003). היהודים הערבים: לאומיות, דת ואתניות. תל-אביב: עם עובד.

[30] את המשפט המזוהה ביותר עם ההילה של הלחימה הגברית על גבעת התחמושת (המשפט מופיע בפזמון "גבעת התחמושת"): "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום", אמר במקור שלום דוד, לוחם ממוצא עיראקי שעקבותיו נעלמו.

[31] ספיבק, א' (2001). גולני של מי. ירושלים: סצנה. עמ' 196-197.

[32] Goffman, E. (1981). Forms of Talk. Philadelphia: University of Pennsylvania Press. עמ' 226.

[33] הכוונה בעיקר לספרו של מוסה Mosse, G. L. (1988). Nationalism and Sexuality: Middle-class Morality and Sexual Norms in Modern Europe. Madison: University of Wisconsin Press. וכן לעבודותיה של סדג'וויק, כגון האפיסטמולוגיה של הארון. בתוך: מעבר למיניות (הוצ' מגדרים, 2003), עורכ': י. קדר, ע. זיו., וא קנר. עמ' 303-328. בהקשר הישראלי ר' לדוגמה עבודות של Yosef, R. (2004). Beyond Flesh: Queer Masculinities and Nationalism in Israeli Cinema. New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press. וקפלן, ד' (2003). הבניית רגשות של לחימה כאתר מרכזי של "לאומיניות". סוציולוגיה ישראלית, ה(1), עמ' 49-73.

[34] ר' עבודותיו של ויריליו על דְרומולוגיה, היא הקשר בין תנועתיות וצבאיות Virilio, P. (1986). Speed and Politics: An Essay on Dromology (M. Polizzotti, Trans.). New York: Columbia University.