Wednesday, February 24, 2010

סקולר

אני מקבל תגובות שונות באשר לתמונה שרציתי תהשיה האייקון המשרתתי שלי באתר: אני מצולם מן הגב, עובד בקרל שלי בספרייה של האונ' העברית בהר הצופים בירושלים. קומה 4. חלק מן התגובות אוהדות, חלקות ביקורתיות וחלקן תמהות. באחת ההדרכות הפסיכותרפואטיות שקיבלתי לאחרונה (בתוקף עבודתי בהדרכה במסלול לטיפול בעזרת בה"ע במכללת דוד ילין) דובר על המשמעויות המחאתיות והמתנגדות של הפנית הגב אל המצלמה.

בכנס של שיטות מחקר איכותיות שהתקיים בימים ד'-ה' בשבוע שעבר בבן-גוריון, השתתפתי במושב אותו יזמתי עם טל, ואשר עסק בהרהורים על הקשר בין מחקר וחשיבה איכותניים מכאן ומחקר וחשיבה ועשייה פמיניסטיים עכשיוויים מכאן.
אחת המציגות במושב, שלא הכרתי קודם לכן, היתה לילך ניישטט, שחקרה קבוצת קריאה של נשים ואופני יצירת ידע בהקשר זה ביחס להבנה ופירוק של קריסטבל של קולרידג'. וההרצאה שלה היתה ממש מרתקת ומרגשת. אני מציין זאת בפנינו משום שהיא דיברה, בדרך אגב, על התפיסה המקובלת של החוקר או הכותב, שהוא גבר מבוגר עם מראה משכיל הרכון של שולחן עבודתו עמוס הספרים וכו', לרוב בספרייה, וזהו מקור ומקום הידע.
הדברים האלה מאוד התחברו לי, כמובן, גם עם מה שאני חושב על עצמי ומבטא זאת בעבודותיי, למשל במופע שנתתי בכנס האיכותני לפני שנתיים, וכן בעבודות המחקר שלי, למשל במחקר על סיטואציית הכתיבה בספר המבקרים ההנצחתי. גם היתה תמונה מצורפת להרצאתה, נדמה לי שזו התמונה :

הנה עוד תמונה לדוגמה.
מצאתי אותן בחיפוש בגוגל תחת המילה "סקולר" באנגלית כמובן, שהניב בסביבות ארבעים מיליון דימויים חזותיים:


הנקודה היא שהקשר בין דימויים חזותיים ואיקוניים אלה ובין הדימוי שבחרתי לאתרי, שאגב אינני מרוצה ממנו יותר מדי ואני שוקל להחליפו בתמונה סטנדרטית, חזיתית, עם חיוך, היא שבעצם עשיתי ווריאציה או אילתור על האייקון הרנסנסי או הימה"בי (אני לא מבין בזה) המוכר.
רק שבאתרי הצילום הוא מאחור ולא מקדימה, יש מחשב נייד ולא ספרים עבי כרס, יש ספרייה ובה קארלים שדומים בתפיסת ייצור הידע שלהם למפעל פורדיאני ולא לאינדווידואליזם רנסנסי, וכך ה"פוזה" של הסקולר למצלמה מאוד שונה. נראה לי שעדין הענין הדומה והעיקרי הוא הלבדיות הממוגדרת (גבריות לסוגיה), ועל בדידותי ודיכאוני כתבתי כבר לא מעט.
מה שהוריד לי את האסימון או סגר את המעגל (אני מעדיף את הביטוי השני, גשטלטי ולא כבידתי) הוא שכאשר לילך ראתה אותי בתחילת המושב אמרה שהיא "מזהה אותי מאחור", ולאחר שברירשנייה של בלבול חיוך חם התפשט על פניי. זה רק מפה ש"מזהים אותי מאחור". לכן זה התחבר. מה מעוד שאמרה שצריך אומץ בשביל זה


2 comments:

לילך ניישטט said...

חיים יקר, שמחתי מאוד להתוודע אליך וליהנות מהפירגון בבלוג.
עניין הפורטרט -- דיוקן החוקר כאיש צעיר? -- היא סוגיה בה רובנו מתלבטים, גם אם לרוב לא בפומבי. מה שאהבתי בתמונה שלך היא קודם כל הצניעות שיש בבחירה להציג את עצמך מזוית לא-רפרזנטטיבית. בניגוד לשני הדימויים שדלית מן האינטרנט, בהם החוקר מוצג כמרכז העולם, הפורטרט שלך מספר סיפור של שוליים: החוקר מוצג מנקודת מבטו של אחר מזדמן. היצירה בה הוא שקוע, המחשבות שאולי משתקפות בפניו המרוכזות, ערימת הספרים עליה הוא רכון, היד עליה נשען הראש הכבד -- כל אלה נסתרים מעיני הצופה. מה שמתגלה לעיניו הוא אדם, מגוחך קצת, העסוק בענייניו האילמים. העולם ממשיך להסתובב, איתם או בלעדיהם, כמו ב"נוף עם נפילת איקרוס" של ברויגל. מה שאהבתי בתמונה שלך הוא המתח בין הריכוז המאומץ של החוקר המשוקע בעבודתו לבין המקום הממשי שהוא תופס בעולם האדיש... לא ידעתי שבין כל שאר מעלליך אתה מלמד גם טיפול באמצעות בעלי חיים-- כל הכבוד!

Chaim said...

היי, תודה לילך. איזה כיף. תגובה בבלוג שלי שגם המיקום שלו, כמו המיקום הפיזי שלי בקומה ארבע בפינה בספרייה הוא נשכח למדי. למעשה זה כאילו משהו דפק על הדלת ולא חשבתי שיודעים שיש מישהו בפנים. המון תודה (גם על זה). אני מעלה מדי פעם דברים ומקווה שיימצאו חן בעיני