שנים אחרי זה

תמיד כשאני פוגש אותה אניבוכה.


בשיר של סיגר או בקולה של קלס

בדרך לספיר

בריצודי הצור על אדמה חומה דרומית ללטרון.


פוגש אולי לא המילה המתאימה. זהות: כאילו היא פה, כאן, אני.

בעבר, לאחר מותה, התחושה היתה חזקה מאוד. הפסיכואנליטיקאי היה משקף שהיינו אמי ואני כמו שבט.

והדם היה דם.

עכשיו התרחקתי. אינני מדבר איתה וכמעט אינני פוגש אותה או את חברותיה ושכנותיה שהולכות אט

אט לעולמן, שהוא גם עולמה.

אפשר לומר שנשתכחה. אולי זה שלב ההשלמה.

אולי זה שלב השכחה.

אשמה כמובן שיש פה בבלוג המלונק לאתר.


אינני זוכר איך נראתה, צחקה, חיבקה (אותי), פחדה, סיפרה על ילדותה, לכלכה את חולצתה באוכל שמנוני, שמרה על קשרים חמים עם ידידים יהודים אמריקאים עשירים שמימנו את החפירות שלה ואת עיבוד הממצאים, נהגה (איך היתה חונה?), דיברה איתי בטלפון, כעסה על אבא, התעניינה בחיי, בישלה, צפתה בטלוויזיה (אני זוכר היתה מסתירה את עיניה כשמשהו מפחיד או רע היה קורה), עבדה במשרדה ובחדרה, בכתה (חוץ מכמה פעמים, למשל אז עם המנהל החדש והקפיטליסט של המוזיאון. אבא היה חסר אונים ואבוד כמוני אבל מעצבן יותר), עישנה לעתים רחוקות בעת שכתבה או קראה מאמר, כעסה על אבא, נפטרה לנגד עיני בבית חולים תאגידי שליד האוניברסיטה בירושלים. בתחילה ההחנקות קלה שהתגברה לפרכוסים ולא ידעתי איך לעזור לה, ואחרי זה לא ידעתי איך להתאבל

שנים אחרי זה אחיותיה – דודותיי – נזכרות באחותן הגדולה

ומעומק האלצהיימר מבטאות את שמה תמר

ועיניהן אדומות.
הה