עם המחשב זה עובד כך – אני לוחץ על
כפתור
ומסך מלא צורות מופיע ואיתו אני
אינו עושה דברים.
עם אמי זה היה אחרת
--
אם אפשר היה לחבר אותי אל ה
בלוג ווירטואלית (אני מתפתה לכתוב: ויר[טו]אלית)
הייתי שולח מחשבות נונסטופ כמו טפטפת והראשונה בהן היתה:
בקצה קו המילים נמצאת אמי
--
אז נכון, אני אולד-סקול אבל
אחרי כך וכך פעמים
שהשתנתי במבחנותיהם, המורים
ובעיקר זו ששערה לא אוכל
הבינו שאני נו-סקול
עד היום
--
חברתה הטובה של אמי, נחמה,
עמדתה במילתה,
ולאחר תריסר שנים וחודשיים עשתה כפי שהבטיחה במידבק שעמד בביתם
על ההסקה ליד הכניסה -
בו כתבה לאמר: לי את חסרה ואיתך אהיה לעד.
--
השעון פועם פעימות סמיכות מעט מעל עיני.
פועם לאיטו אמנם -
אך אני מזרזו ככל שאני יכול.
זהו שעון אמי.
--
בילדותי היה אחיו של אייל, שהיה גאון הכיתה, מראה לנו
את נפלאות ההמצאה החדשה: המחשב:
מדפסת סיכות היתה מזמזמת עבורו קווי מתאר של גוף אישה הנמשכים על פני
כמה וכמה עמודים מחוברים וחורים מסודרים בצידיהם.
אמו של אביב נפטרה מסרטן זמן קצר לאחר מכן:
1. נאמר לי שאביו, שהיה מומחה בינלאומי למחלת הסרטן, אמר בדיוק עשור קודם כי המחלה קרובה לריפויה
2. אבל ידעתי את דבר מותה כי אייל החל להגיע לכיתה עם חתיכות שוקולד חלב בין פרוסות הסנדוויץ' שלו
--
את אמי לא ראיתי שרופה, הדופה או מנוקבת כפי שראה שלח את
אמו
אלא יותר בדומה לגינסברג ראיתיה בערייתה
והמראה אינו מרפה ואפילו החומרה אינה
מגיבה. החומרה.
--
את כל זה אני שולח,
להתראות
No comments:
Post a Comment