סיכת בלון

כאשר התגייסתי שלחו אותי לבסיס צבאי מרוחק, אי שם ברצועת עזה, בגבול בקתות החמר של מחנה הפליטים חאן יונס, בימים הטובים ההם של טרם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. שירתתי בחיל המודיעין כך שאינני יוכל להיות גראפי או פלסטי באשר למה שעשיתי ומה ראיתי או שמעתי, אבל אומר שאת עיקר השירות הצבאי, כמעט שלוש שנים, העברתי בשמירה על בלון. כן, כן. אין כאן טעויות. בלון. שוב, אינני יוכל להיות מדוייק מדי בפרטים שאני מוסר, אבל זה היה בלון גדול, גדול מאוד, ולבן, לבן מלוכלך כזה עם כתמי שמן וטלאים ותיקונים. זה היה בלון אמריקאי אני חושב, אבל אני יודע שהיה בו הרבה מאוד הליום. מה שקוראים היום "אוויר חם", ולכן הוא צף לו בשלווה עגומה במשך כל השנים שבהן שמרתי עליו, ועוד שנים לפני-כן ואחרי-כן, בגובה די אחיד של כמה מטרים מעל האדמה. לא רק אני שמרתי עליו, כמובן. אני הייתי חלק מכוח סודי שמנה מאות, ולאורך התקופה האמורה אף אלפי חיילים מסורים, שתפקידם היה לתחזק את הבלון: לטפל בבעיות המיכאניות של הבלון ושל המתקן הקושר אותו לאדמה, לשטוף אותו, וכמובן גם לשמור עליו.
בעצם אינני יודע מפני מי או מפני מה שמרנו עליו אז. אני מניח כי שמרנו עליו מפני הפלסטינים העזתים או אולי מפני בנדיטים או פיראטים אחרים שהשתעשעו ברעיון של לגנוב את הבלון ואולי למכור אותו (למשל חזרה לארה"ב או למדינה אחרת באפריקה), או לעשות משהו עם חלקיו הענקיים (כי הכל בבלון הזה היה ענקי, והוא נראה כמו יונק ימי עצום, שאפשר להבחין בלובנו הבוהק ממרחק של עשרות קילומטרים), או לחילופין אולי להפריח אותו ולעוף עמו כמו עם בלון פורח, ולעשות איתו איזה מטס מעל מדינות האזור וימיו (למשל "מטס שלום"). אולם ברור שבמשך כל שנות שירותי לצידו ובצילו של הבלון לא עלתה בדעתי השאלה מפני מי-מה שומרים על-את הבלון. הייתי חייל ממושמע ועשיתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר.
בתקופה ההיא ששמרתי עליו, הקפתי אותו מאות ואלפי פעמים במעגלים מונוטוניים עם רדיוס קבוע, בעיקר בשל שעמום וקור. בשמירות שהיו בשעות היום הייתי מקיף את הבלון עם כיוון השעון, תוך שאני מנסה לעשות תרגילי כושר, או לחילופין הייתי מביט, נוגה, בים של עזה (כשם הספר). הנוף – החול, הדקלים והים היו מדהימים. בלילות הייתי מקיף את הבלון נגד כיוון השעון, וגם אז הייתי מנסה לעשות תרגילי כושר, אולם פחות בשביל הכושר ויותר בשביל להתחמם. בלילות גם הייתי חולק את תא השמירה עם מילואימניקים שהיו מספרים על בתי זונות בתאילנד שם מקבלים כרטיסייה שמנקבים בה כל פעם שמישהו גומר, וזאת תוך שהם רוקקים גרעינים על תחתית התא. החלק המעניין של השמירות היה עבורי בבוקר, בזריחות, עת עקבות הלילה היו מתגלות. או אז אפשר היה לראות על פני החול היפה סימנים של דרמות ליליות של ציד ומנוסה. למשל, עקבות רגליה של חוגלה המוליכות לנתחי גופה של חומט, או עקבות תנועה של נחש המובילות למקום מסתור של גרביל חולי. כך שברור שאהבתי את עת הזריחה על-פני משך הלילה בעת שהקפתי את הבלון שוב ושוב. ברור שבכל מקרה לא נרדמתי מעולם בשמירה. אני מניח שאורח שבא ממארס היה תמה לנוכח התנהגויות הללו שלי ושל החיילים הרבים האחרים בבסיס, והיה סבור, בשומרנו על הבלון. ההיגיון עם האורח ממארס, שבוודאי היה חושב שזו מצווה פגנית שבה מקיפים הילידים בלון שנראה כמו אל מנופח וקשור, המתקיים מעל האדמה החולית של עזה.
אולם רציתי לכתוב על כך שלבלון לא היה לב. מטאפורית כמובן. זאת אומרת הבלון היה ריק. נכון, היה בו הרבה הליום, ואני בוודאי לא מתכוון לזלזל בהליום, אבל לא היה עליו או בו או בתוכו או משהו כזה, שום דבר חוץ מהאוויר הקל הזה. הבלון אמנם היה בלון מודיעיני, אבל חייו היו למגרי נטולי משמעות מודיעינית או אחרת, ולא היה רגע אחד בו הוא מילא תפקיד מודיעיני כלשהו. במילים אחרות, הבלון הגדול לא העביר ביטים ייעודיים כלשהם משומקום לשומקומאחר, הוא לא שימש תחנת ממסר או ממשק אווירית או קרקעית, לא העביר אינפורמציה ולא פרנס ערב רב של מקצועות מודיעיניים, החל בפשוטים בהם המצוטטים לקולות ולשיחות של אחרים, וכלה בחכמים בהם המנתחים את מה שהפשוטים תמללו, וגוזרים מדברים פעוטים לכאורה אלה השערות, מסקנות, נטיות, דפוסים, כוונות, מגמות, מניעים, וכיוצא באלה. הבלון הגדול והריק אמנם עלה ופרח מדי פעם באוויר, בעוד כבל עבה במיוחד ושחור שומר עליו פן יאבד או יברח (והיו דברים מעולם: שמענו כי פעם בלון דומה "ברח" לסיני ומטוסי קרב של חיל האוויר שלנו נאלצו ליירט אותו). קראנו לזה אז הפרחות, ומכל האזור היו אז מגיעים קצינים כדי לחזות בהן. זו הייתה הפעלה חגיגית וכלל לא פשוטה וכל החיילים—בעיקר הטכנאים, המכונאים וגם המטאורולוגים ששימשו את הבלון—נשארו בבסיס או הוקפצו מביתם. אבל כאמור, הפרחות אלה היו אלה מעין תרגילי כושר לבלון, ואולי אפילו מה שפרשנים קוראים היום "איתותים לצד השני" (וגם, בעצם, לצד הראשון). אבל הבלון לא היה, איך נאמר, סוכנותי מבחינה מודיעינית, ופוקו או לאטור לאחריו לא היו אומרים עליו-או-בגינו שומדבר הקשור בהטרוטופיה או בתפקידו בארגון המחודש של הטכנו-חברתי.
אגב, אינני יודע מדוע היה זה מצב הדברים אז, ומדוע מעולם לא התקינו בו/עליו טכנולוגיות ריגול. יתכן שהיו אלה עניינים תקציביים. כנראה שכך. באמת צריך לברר זאת. אך העובדה לאשורה הנה שהבלון היה תמיד יתום מתכלית ומידע, וזולת הצבעה על כיוון הרוח (הבלון תמיד פנה אל כיוון הרוח) הוא היה חף מפעילות. ואכן, יתכן כי שמרנו עליו וטיפלנו בו כל העת—מה שהיה קורה בעיקר בלילות, שאז הייתה הרוח חלשה ואיוושתית ואפשר היה לעשות לבלון פינוקים: גירוזים, תיקונים, בדיקות של בריחת הליום, הטלאות, ועוד (ר' "ארבע מארבע א', ארבע מארבע א', האם שומע, עבור")—כדי לנחם אותו על כך. כאמור, אינני יודע.
בכל אופן, מתישהו בא משב רוח חזק. אבל באמת חזק. חזק כמו משבי הרוח שהיו בארץ בתקופה של הנביאים המאוחרים. זה לא שלא היו שם משבים הרסניים לפני כן. פעם משב רוח העיף איזה צריף או שניים, ואת סוכת העץ הצעצועית בה היו כלי המדידה של הגשם ושל הרוח של המטאורולוגים. כלים אלה הקסימו אותי. אבל חוץ ממני אף אחד לא ראה במשב ההוא סימן מבשר רעות. משבים אלה לא היו בריזות חזקות מן הים התיכון, אלא עלעולים מקומיים עם פערים ברומטריים שהיו גורמים לכל חזאי מזג אויר מקצועי לאבד כמה פעימות לב בהנאה. באחד מפרצי הרוח האלה, שהיו הוריקניים מחד, אך נקודתיים מאידך, הבלון הגדול והמלא בהליום, אותה חיית טכנולוגיה משומנת שנתיישנה מרגע לרגע, נקרע לרסיסים. בעצם נקרע לקרעים. אני לא הייתי שם אבל מי שהיה סיפר שברגע לא נשאר דבר מן הבלון. כאילו את הכל בלעו הדיונות היפות של חאן-יונס, ואי אפשר היה למצוא אפילו קרעים או טלאים למזכרת. אינני מאמין לכך, כמובן, ובוודאי שנשארו בשטח פה ושם כמה קרעים של הסגסוגת הלבנה והמלוכלכת שהיתה כסותו. ואולי חיילים עוד יותר סודיים מאיתנו ניקו את השטח משאריות. אבל מן הבלון נשאר חלון נוף יפיפה אל הים, אל רצועת חוף זהובה. זמן מה לאחר מכן שלחו אותנו לשרת בבסיסי הארץ, ואת הבסיס ההוא מכרו לחיל חימוש. כך שמעתי. כן הפיקו סיכת בלון כסופה ונוצצת, המחזיקה תבליט לבן של בלון עם זוג כנפיים קטנות כמו סנפירים, שהיתה נענדת בגאווה על דש כיס החולצה הצבאית.
שנים רבות אחר-כך עוד החזקתי בדעה שהדיכאון הקליני שירשתי בעת שירותי בצבא נבע מכך שבתקופת הבלון גם נפרדה ממני רחל כנרות, מי שהייתה בעצם האהבה הגדולה הראשונה שלי (או כך חשבתי אז, מה ידעתי). זה היה בדיוק אז, ערב רה"ש של שנה שאינה זכורה לי, שהפסקתי להתגלח, ואני זוכר בבירור איך סבתי הביעה בעיקשות את מורת רוחה מכך שאני מצמיח זקן. גם אמי לא אהבה את זה. אבל זה מה שהיה. רק לאחרונה נוכחתי—במהלך שנקרא לו בעברית צחה דה-רומנטיזציה רפלקסיבית—שהענין אינו קשור כלל לרחל, או לסבתא חיה, או לכך שלא היה לי חשק להתגלח בבקרים, ושהזקן אינו ביטוי של אבל שאני חש על אהבה שהייתה והלכה (כך סיפרתי לעצמי ולכולם). אלא שהדיכאון בא מהדיכאון. משם ירשתיו. ישירות מהבלון המנופח הצבאי ההוא, ממנו ינקתי שלוש שנים תמימות חלב צהלי שחור, כמו מהשד הענק בסרט של וודי אלן.

* * *

הדברים נדדו מליבי לקצות אצבעותיי ומשם למקלדת, כי לאחרונה נפלטתי משירות מילואים. פקידה ששמה לי או ליאת צלצלה ושאלה ללא התראה מוקדמת האם אני מעונין להופיע לכנס הפטור שייערך בקריה בתל-אביב (אם כן תשלח לי הזמנה), או שמה אני מבקש כי תשלח לי את תעודת הפטור לביתי. אכתוב רק שצלצול זה ועמו תעודת הפטור הנכספת שטרם הגיעה אלי, היוו סיום של שלוש השנים שעל מעט שבמעט שבהן כתבתי למעלה, ועוד עשרים שנות מילואים שנחלקו לעשור של שמירות, ולעשור של שירות בענף מדעי ההתנהגות (לאחר שסיימתי לימודי תואר שני ושלישי בפסיכולוגיה קלינית).