אני מקבל תגובות שונות באשר לתמונה שרציתי תהשיה האייקון המשרתתי שלי באתר: אני מצולם מן הגב, עובד בקרל שלי בספרייה של האונ' העברית בהר הצופים בירושלים. קומה 4. חלק מן התגובות אוהדות, חלקות ביקורתיות וחלקן תמהות. באחת ההדרכות הפסיכותרפואטיות שקיבלתי לאחרונה (בתוקף עבודתי בהדרכה במסלול לטיפול בעזרת בה"ע במכללת דוד ילין) דובר על המשמעויות המחאתיות והמתנגדות של הפנית הגב אל המצלמה.
בכנס של שיטות מחקר איכותיות שהתקיים בימים ד'-ה' בשבוע שעבר בבן-גוריון, השתתפתי במושב אותו יזמתי עם טל, ואשר עסק בהרהורים על הקשר בין מחקר וחשיבה איכותניים מכאן ומחקר וחשיבה ועשייה פמיניסטיים עכשיוויים מכאן.
אחת המציגות במושב, שלא הכרתי קודם לכן, היתה לילך ניישטט, שחקרה קבוצת קריאה של נשים ואופני יצירת ידע בהקשר זה ביחס להבנה ופירוק של קריסטבל של קולרידג'. וההרצאה שלה היתה ממש מרתקת ומרגשת. אני מציין זאת בפנינו משום שהיא דיברה, בדרך אגב, על התפיסה המקובלת של החוקר או הכותב, שהוא גבר מבוגר עם מראה משכיל הרכון של שולחן עבודתו עמוס הספרים וכו', לרוב בספרייה, וזהו מקור ומקום הידע.
הדברים האלה מאוד התחברו לי, כמובן, גם עם מה שאני חושב על עצמי ומבטא זאת בעבודותיי, למשל במופע שנתתי בכנס האיכותני לפני שנתיים, וכן בעבודות המחקר שלי, למשל במחקר על סיטואציית הכתיבה בספר המבקרים ההנצחתי. גם היתה תמונה מצורפת להרצאתה, נדמה לי שזו התמונה :
הדברים האלה מאוד התחברו לי, כמובן, גם עם מה שאני חושב על עצמי ומבטא זאת בעבודותיי, למשל במופע שנתתי בכנס האיכותני לפני שנתיים, וכן בעבודות המחקר שלי, למשל במחקר על סיטואציית הכתיבה בספר המבקרים ההנצחתי. גם היתה תמונה מצורפת להרצאתה, נדמה לי שזו התמונה :
מצאתי אותן בחיפוש בגוגל תחת המילה "סקולר" באנגלית כמובן, שהניב בסביבות ארבעים מיליון דימויים חזותיים:
הנקודה היא שהקשר בין דימויים חזותיים ואיקוניים אלה ובין הדימוי שבחרתי לאתרי, שאגב אינני מרוצה ממנו יותר מדי ואני שוקל להחליפו בתמונה סטנדרטית, חזיתית, עם חיוך, היא שבעצם עשיתי ווריאציה או אילתור על האייקון הרנסנסי או הימה"בי (אני לא מבין בזה) המוכר.
רק שבאתרי הצילום הוא מאחור ולא מקדימה, יש מחשב נייד ולא ספרים עבי כרס, יש ספרייה ובה קארלים שדומים בתפיסת ייצור הידע שלהם למפעל פורדיאני ולא לאינדווידואליזם רנסנסי, וכך ה"פוזה" של הסקולר למצלמה מאוד שונה. נראה לי שעדין הענין הדומה והעיקרי הוא הלבדיות הממוגדרת (גבריות לסוגיה), ועל בדידותי ודיכאוני כתבתי כבר לא מעט.
מה שהוריד לי את האסימון או סגר את המעגל (אני מעדיף את הביטוי השני, גשטלטי ולא כבידתי) הוא שכאשר לילך ראתה אותי בתחילת המושב אמרה שהיא "מזהה אותי מאחור", ולאחר שברירשנייה של בלבול חיוך חם התפשט על פניי. זה רק מפה ש"מזהים אותי מאחור". לכן זה התחבר. מה מעוד שאמרה שצריך אומץ בשביל זה
