Harold Garfinkel Died

תמונת סופשנה יעל, ג-1 בביה"ס הדו-לשוני

זה מרגש אותי כל-כך שאני לא יודע מה לעשות עם זה, אז העליתי את זה לבלוג

על המדרגה
שלישית מימין
מחזיקה ידיים למיה ולמיקה
יוני 2011
ובגלל שהיא-זו-היא
המילים פה הם כמו שיר של יואל הופמן

מחשבות אחרי Speaking into the air

מעט מחשבות גולמיות אחרי

Peters, J. D. (1999). Speaking into the air: a history of the idea of communication. Chicago: University of Chicago Press.

ברור שלא מדובר בחלוקה דיכוטומית בין תקשורת בינאישית ובין הפצה – אל האוויר.

• באייקידו מדברים באוויר כאשר מתגלגלים ומדברים.
• בעברית לדבר לאוויר או באוויר נשמע קצת כמו "עסקי אוויר", משהו שלילי ולא נוצרי וחיובי כמו אצל פיטרס.

אבל באייקידו אפשר למצוא את המודלים השונים האלה בכל מיני צורות. למשל

• העבודה הרגילה היא בזוגות – וזה 1:1. אבל הקצפת של העוגה היא הרנדורי, ואנו מדגישים שזה לא 4X1, אלא 1:∞.
• באיקי-טאיסו יש תרגילים שמדגישים או נובעים/גזורים מבודה של 1:1, ויש תרגילים – בעיקר אני חושב על הפו-אונדו, שהם בהגדרה תרגילי שכוללים את המרחב כולו
• המטפורות שמשמשות אותנו לשימוש נכון בקי:
• למשל מטפורות של דאג וודל על ספירלה מסביב לנו וכאלה – שהן מטפורות שאומרות שאנו פולטים או מדיפים קי. וזה "לא אישי" (במובן של הנמען").
• מ-אי הוא עושה מושג של הפצה. כי גם הוא "לא אישי".
• צורות ההוראה: עולה בדעתי שרון מלמד על להזרים קי הלאה והלאה, אולי לעבר נקודת התכנסות גיאומטורית באופוק ואולי למעלה מכך. בכל מקרה זה לא 1:1 אלא 1:∞.

גם מאוד מדבר אלי הדגש (המוזרי או מוסרני) של פיטרס על הנען. לא המוען. זה תמיד מענין. גם בהדרכות בתיירות – הקבוצה, ובכלל. הקולט (רסיבר).

אפרופו ספר המבקרים: מה ההבדל בין מגבר וrecord (מדיה של תיעוד). האם לא כל רקורד או מגבר? בטח כל רקורד ציבורי כי הוא גם עושה תיעוד וגם מציג/מראה את מה שהוא מתעד. לכן אמרתי שספר המבקרים הוא במה ובאותו זמן מדיה תיעודי. שניים במחיר של אחד.

מענין אותי עכשיו בחשיבה על אייקידו בהקשר של פיטרס שני דברים:

1. המעברים בין צורות שונות של תקשורת בעת האימון והעבודה (למשל איך יש הפצה בתוך עבודה של 1:1).
1. בין היתר בנקודה זו אני חושב על קאשי-ואזה, אך גם על מעברים אחרים.
2. הרעיון של "אי" שהוא בעצם מעין הצעה של אייקידו להתגברות על ופתרון מלא של "בעיות התקשורת" שפיטרס מדבר עליהן. המצב של "אי" הוא מצב של הרמוניה מלאה, מעין אוטופיה, או ההיפך מזה בדיוק, שאין כל בעיות תקשורת. אין בעיות תקשורת כי המצב של הרמוניה הוא של התכה (קרב = קרוב), ופיוז'ן ובמצב זה אין בהגדרה בעיות תקשורת כי אין תקשורת כי אין נמען ומוען כי אין שניים (סובייקט ואובייקט, וכו'). זהו רגע "דולפיני" (מסוף ספרו). לפני האחדנסס ובטח לפני השנייםנס והשלושנס.

אני תוהה אם זו "עקיפת הבעיה" (שלא יכולה להפתר) או אכן מצב אחר של שלמות ואחדיות. אחדנס במובן אחר או לא אחר מפרס.

אולי מענין לשאול אז:

מתי יש התכה?

איך אנחנו יודעים/מרגישים על זה? (אני לא אוהב את השלות האלה כי הן לא מתבססות על הידע שלי).

סַפְּלָמֶנט

מטפס מארבעים ואחת לארבעים ושתיים עלעלתי בדוקטורט של אבא: בלומינגטון, אינדיאנה, 1954 (פס"ח—תשי"ד). מי ידע כל השנים האלה שאחד הכרכים המאובקים בהול הכניסה הוא העבודה שלו.
העמוד הראשון הקדשות. סבתי שיינדיל וסבי זונדיל בתעתיק מן היידיש לעברית ולאנגלית. בכתב רבוע ודהוי ומעוטר בדרכן של מכונות כתיבה: דיו שחור ובהיר מקועקע בניירות דקיקים שקופים כדפי מברק. אפשר לשמוע את מכות הידיים הקטנות מטביעות אותיות בעמוד. מתחת תודות למרציו בַּעברית: הפרופסורים המיתולוגיים אפשטיין, אפטוביצר וקאסוטו. מה שהכה בי כמו שאומרים באנגלית זה שכולם מתו. חלקם שנים ספורות לפני כתיבת העבודה.
אחרי ההקדמה. על מסורות מחקר בפולקלור וגישות סיפוריות לחקר התלמוד והמדרשים. הקריאה מעניינת וזורמת. אבא תמיד כותב יפה כל-כך. גם שם תודות, לקראת סוף עמוד עשרים ושמונה.
אני קופץ לסוף העבודה לרשימה הביבליוגראפית, לראות את הספרים שקרא וציטט ב-1954. אני פותח ישר באינדקס. הכל מספרים ומימינם אותיות.
ATR01769.
מדפדף שמאלה. רוצה לחזור לעבודה ולרשימה הביבליוגרפית ולפרק הסיכום. המספרים ממשיכים ברצפים
E761. E761.1.5. E7611.3.7. E761+.
שורות על שורות - עמודים על עמודים. ההקדמה מדברת על סיפורים בתלמוד ועל כך שטרם נחקרו ואני מדפדף שמאלה מאות העמודים של דוקטורט של אבא הם צירופים של מספרים ואותיות. כמו ברומן של פֶּרֶק. ואז זה מכה בי כמו שאומרים באנגלית ואני נזכר שכתב בהקדמה שהעבודה היא מפתח אינדקסים. כולה אינדקס אחד גדול. זו עבודתו ולכן קראהּ
"Motif-index of Talmudic-Midrashic literature".
בהקדמה כתב (בסוף בעמוד עשרים וארבע)ש:

The motif index is designed as a supplement to Professor Stith Thompson’s Motif Index .

סקולר

אני מקבל תגובות שונות באשר לתמונה שרציתי תהשיה האייקון המשרתתי שלי באתר: אני מצולם מן הגב, עובד בקרל שלי בספרייה של האונ' העברית בהר הצופים בירושלים. קומה 4. חלק מן התגובות אוהדות, חלקות ביקורתיות וחלקן תמהות. באחת ההדרכות הפסיכותרפואטיות שקיבלתי לאחרונה (בתוקף עבודתי בהדרכה במסלול לטיפול בעזרת בה"ע במכללת דוד ילין) דובר על המשמעויות המחאתיות והמתנגדות של הפנית הגב אל המצלמה.

בכנס של שיטות מחקר איכותיות שהתקיים בימים ד'-ה' בשבוע שעבר בבן-גוריון, השתתפתי במושב אותו יזמתי עם טל, ואשר עסק בהרהורים על הקשר בין מחקר וחשיבה איכותניים מכאן ומחקר וחשיבה ועשייה פמיניסטיים עכשיוויים מכאן.

אחת המציגות במושב, שלא הכרתי קודם לכן, היתה לילך ניישטט, שחקרה קבוצת קריאה של נשים ואופני יצירת ידע בהקשר זה ביחס להבנה ופירוק של קריסטבל של קולרידג'. וההרצאה שלה היתה ממש מרתקת ומרגשת. אני מציין זאת בפנינו משום שהיא דיברה, בדרך אגב, על התפיסה המקובלת של החוקר או הכותב, שהוא גבר מבוגר עם מראה משכיל הרכון של שולחן עבודתו עמוס הספרים וכו', לרוב בספרייה, וזהו מקור ומקום הידע.
הדברים האלה מאוד התחברו לי, כמובן, גם עם מה שאני חושב על עצמי ומבטא זאת בעבודותיי, למשל במופע שנתתי בכנס האיכותני לפני שנתיים, וכן בעבודות המחקר שלי, למשל במחקר על סיטואציית הכתיבה בספר המבקרים ההנצחתי. גם היתה תמונה מצורפת להרצאתה, נדמה לי שזו התמונה :

הנה עוד תמונה לדוגמה.
מצאתי אותן בחיפוש בגוגל תחת המילה "סקולר" באנגלית כמובן, שהניב בסביבות ארבעים מיליון דימויים חזותיים:


הנקודה היא שהקשר בין דימויים חזותיים ואיקוניים אלה ובין הדימוי שבחרתי לאתרי, שאגב אינני מרוצה ממנו יותר מדי ואני שוקל להחליפו בתמונה סטנדרטית, חזיתית, עם חיוך, היא שבעצם עשיתי ווריאציה או אילתור על האייקון הרנסנסי או הימה"בי (אני לא מבין בזה) המוכר.
רק שבאתרי הצילום הוא מאחור ולא מקדימה, יש מחשב נייד ולא ספרים עבי כרס, יש ספרייה ובה קארלים שדומים בתפיסת ייצור הידע שלהם למפעל פורדיאני ולא לאינדווידואליזם רנסנסי, וכך ה"פוזה" של הסקולר למצלמה מאוד שונה. נראה לי שעדין הענין הדומה והעיקרי הוא הלבדיות הממוגדרת (גבריות לסוגיה), ועל בדידותי ודיכאוני כתבתי כבר לא מעט.
מה שהוריד לי את האסימון או סגר את המעגל (אני מעדיף את הביטוי השני, גשטלטי ולא כבידתי) הוא שכאשר לילך ראתה אותי בתחילת המושב אמרה שהיא "מזהה אותי מאחור", ולאחר שברירשנייה של בלבול חיוך חם התפשט על פניי. זה רק מפה ש"מזהים אותי מאחור". לכן זה התחבר. מה מעוד שאמרה שצריך אומץ בשביל זה

כמה דברים קצרים משלי שראו אור לאחרונה

א. ב'פקפוק' שהוא עיתון הסטודנטים של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים

ב. בספירלה - עיתון ביה"ס לתקשורת, מכללת ספיר.

ג. באתר האייקידו שלי - סיידוקאן אייקידו

ד. באתר של דיאלוג תחת כיבוש (צריך לפתוח את הניוזלטר האחרון) ש

וולקן - מחאה רוסית ("העליה") . ש